נחל פרס נמצא בצפון מזרח הנגב,הוא נחל אכזב ויש הרואים בו כמציין גבול בין הנגב למדבר יהודה. אורכו כ 17 קילומטרים מבקעת צבאים,הנמצאת כשלושה קילומטרים צפונית לצומת צפית.משם ממשיך,במגמה דרום מזרחית,ופחות או יותר במקביל לכביש 25 דימונה צומת הערבה באכה כביש 90. בסופו נשפך נחל פרס לנחל תמר כקילומטר וחצי מצומת הערבה. נחל תמר,בדרכו,נשפך לים המלח לא רחוק ממושב עין תמר.
במהלך זרימתו נוצרו בנחל גבים ובהמשך דרכו,קצת לפני המפגש עם נחל תמר,נופל נחל פרס במפל שגובהו כחמישים מטרים ונשפך לתמר.
סברות שונות נוצרו אודות שמו של הנחל,אחת מהן מדברת על היות שמו על שם העוף הדורס הפרס או ששמו ניתן לו על שמו של שמעון פרס נשיאה התשיעי של מדינת ישראל. לא מיניה ולא מקצתיה: נחל פרס בחתירתו במסלע המרכיב את סף מדבר יהודה וצפון הנגב חושף את ריבוד הקרקע באזור ושמו העברי הוא תעתיק של שמו הערבי נחל המזרן:אלפארס,שם שניתן לו על שם ריבודי הקרקע שהוא חושף ודמיונם למזרני שינה מעורמים.
בנחל עברה דרך רומית עתיקה שחיברה בין רפיח לעיר צוער שלכשעצמה מוזכרת במקרא כעיר היחידה מערי כיכר סדום ששרדה את מהפיכת סדום וכיום נמצאת בדרום ים המלח בחופו המזרחי,ובצידו הירדני של הים.
בתחילת מרס 2022 ביקרנו בגבי פרס,לאחר שבוע גשום שלא פסח על צפון הנגב.רשמי הביקור בנחל עצמו ובגבי פרס,הרי הן כאן בתמונות לפניכם::
בחלקה הצפוני של גדרה שוכן תל. תחילתו,על פי הממצא הארכאולוגי,בתקופת הברונזה הקדומה ממשיך להתקיים בברונזה התיכונה,כנראה שננטש בתקופת ערי הממלכה של הברונזה המאוחרת וחוזר להיות מיושב בתקופת הברזל עד שננטש סופית בתקופה הביזנטית.
בעת החדשה נבנה על התל ישוב ערבי בשם קטרה,הישוב נכבש ב 1948 וננשט. היום התל הוא חלק מהמרחב המוניציפאלי של גדרה והוא משמש כגן ציבורי ועליו תצפית צפונה.
מקור השם קטרה לא ברור אך מקובל לחשוב שמדובר בשיבוש לערבית משמו העברי של הישוב מתקופת החשמונאים:קדרון.
מעבר לשרידים ארכאולוגים,רובם מהחלקים המאוחרים בהסטוריה של ישוב התל,בעונת החורף מתמלא תל קטרה בפריחה נרחבת של צמח התורמוס שצובעת את התל בציבעו הכחול עז.
במרס האחרון ביקרנו בתל קטרה,לביקור קצר בצהרי שישי גשום,והתמונות:הן כאן לפניכם:
יום שישי הרביעי במרס. שעת בוקר מוקדמת ואנחנו שמים פעמינו דרומה להר הנגב,בדגש על אתרים שבהם מהצומח האופייני לחורף בהר הנגב וגם לנוף שמסביבו.
התחנה הראשונה:מצפה חגי. אנחנו,בכלל,ואני בפרט מטיילים הרבה בנגב ולא אחת חלפנו על מצפה חגי מבלי לתת לו את הדעת,או לבקר בו. החלטנו,הפעם,לעצור במצפה כדי לבקר בו ולראות מה יש לו להציע,כמו גם:להתרענן בכוס קפה מהביל. ברוב ימות השנה הר הנגב מתאפיין בבעיה של ראות הנובעת מזיהום אוויר או מסתם ערפילים שמגבילים את הראות. בשישי הזה הראות היתה לטווח של 64 ק"מ,השמיים כחולים וזרועים בעננים במידה המספקת משחקי אור מענינים והראות – יוצאת דופן.
בשביל המוביל למצפה,ציפתה לנו הפתעה: צבעוני המדבר שהתרומם מעלה נראה כאילו זה עתה קם משנתו,מטח איבריו ופתח את עלי הכותרת על מנת להנות מזיו השמש ומהנוף המופלא הנשקף משם הרחק הרחק – אל עבר האופק.
ממצפה חגי המשכנו לבורות לוץ. בערך באותה תקופה בשנה שעברה ביקרנו בבורות לוץ אבל הפריחה המרשימה של פרחי הנגב נעדרה,אולי הגענו באיחור אולי פספסו עיננו,מכל מקום החלטנו שלא נעשה את כל מסלול ההליכה באתר אלא ננסה לתפוס את פריחת החורף,ואחריה נמשיך הלאה.
כבר בכביש הגישה לבורות לוץ קריאות הפליאה מילאו את חלל הכסופה,כל זה למראה מקבצים של איריס טוביה במלוא פריחתו ותפארת עליו. עצרנו ומלאנו עיננו מיפיו של הצמח הזה בכלל ויופיו אל מול הנוף של הר הנגב. גם באתר עצמו נתקלנו במקבץ של הצומח המאפיין את הנגב בתקופה זו של החורף ובילינו,שעה קלה,בינות לצמחים השונים שצמחו להם שם. הזנו את העיניים ואת כרטיסי הזיכרון של המצלמות,ומשם למקום הבא,בור חמת.
בור חמת הוא מאגר מים מעשה ידי אדם. הבור נחצב ליד אפיקו של נחל ניצנה ושימש לאגירת מים לטובת מבצר שהיה קיים במקום בתקופת הברזל המאוחרת. הבור היה ריק ממים,וממנו יוצא טראק מעגלי המגיע לשפת מכתש רמון וחוזר חזרה,לקחנו את הטראק הזה ובהמשכו חיכתה לנו:הפתעה!
דומה שעל מכתש רמון אין צורך להכביר מילים,אבל קצת בכל זאת: זה המכתש האירוזי הגדול בעולם,ויש כמוהו עוד ארבע שניים מהם בארץ ועוד שניים בסיני. המכתש כולו הוא שמורת טבע בכלל ושמורת טבע המוגנת מזיהום אור בכלל. גם המכתש "סובל" ברוב ימות השנה מבעיות ראות אבל לא הפעם. הפעם ניתן היה לראות,ובברור,עד לאופק ובפרטים שהופכים את המסלול שלשפת המכתש למראה אפי שובה נפש,עיניים וכמובן הזדמנות פז לתפוס בעדשות המצלמה את פרטי הנוף הטבעי של מרכז המכתש וחלקו המערבי. לאחר שהשבענו עיננו במראות המכתש חזרנו לכסופה,ובדרך חזרה הביתה עצרנו בפארק הרועים,מעברו המערבי של כביש 40 בכניסה לקיבוץ שדה בוקר,לקנח בארוחת ערב דשינה ומשם חזרנו לציויליזציה הרועמת של מרכז הארץ.
את התמונות שנלקחו במסע החורף הזה חילקתי לפי נושאים ולא לפי מסלול הטיול:בור חמת,אירוס טוביה,טבע כללי,אלה אטלנטית,מכתש רמון,צבעוני המדבר והצבעוני הססגוני – והן כאן לפניכם:
יום שישי האחרון של חודש פברואר.אחר הצהריים,יום חורף גשום. בכביש שבצומת ענבה כביש מספר 1, המוביל לעיר מודיעין נמצאת לה כיכר שבאחת מיציאותיה נבנית דרך ולצידה שדה כלניות המשתרע אל עבר האופק ובו שדה מוריק משובץ בעצי זית. למרות הגשם,הדי זועף,אנחנו עוצרים,ממלאים את העין ביופיו של הכלניות וגם בצורות הגדילה המיוחדות של עצי הזית שברקע.
משם אנחנו ממשיכים לליבה של העיר מודיעין לגבעת התיתורה. תיתורה? מה זה? לכובע יש שוליים ושולי הכובע נקראים:תיתורה. גבעת התיתורה זרועה בשרידי כפר מהתקופה הצלבנית והביזנטית,ובשביליו פורח השקד. בשולי הגבעה,שריד לישוב ערבי שהתקיים במקום עד לקום המדינה,מספר שיחי צבר. את כל אלה שזפו עינינו,כשהגשם ממשיך להרטיב אותנו ואת המצלמות.
את שראו עינינו הטמענו למגירות העונג ואת חלק מהמראות הנציחו עדשות המצלמה הרטובות – והתמונות,מחולקות למקבצים על פי סוגי הצמח,הן כאן לפניכם:
מסיבות מגוונות מאוד דרום ים המלח התייבש כבר לפני כמה עשורים. מי ים המלח שנמצאים כיום באזור הדרומי ללשון ים המלח,ועד לדרומו בכיכר סדום,הם הלכה ולמעשה,בריכות יבוש של מפעלי ים המלח – מעשה ידי אדם.
האדמה באזור הדרומי של ים המלח היא אדמה מלוחה ובה מספר מקורות מים מתוקים שביחד מיצרים את מלחת סדום שהיא אקוסיסטם יחודי לאזור ואין שני לה. עם השנים שימושי קרקע לטובת חקלאות,כמו גם לקיחת אדמה מהאזור לטובת בריכות היבוש של ים המלח,גרמו להצטמצמות אזור המלחה.
שטח המלחה,כיום,מוגן בחוק כערך טבע יחודי ו"למזלו" של האזור רובו ממוקש ועל כן סגור למעבר אדם.
בידודה של המלחה ממגע אדם מאפשר את קיום האקו סיסטם היחודי והאנדמי למלחה.
בעבר באזור המלחה היו מספר מאגרי מים מתוקים ששימשו ציפרים נודדות ועוד בעלי חיים היחודיים לאזור. מאגרי המים,כתוצאה מפעילות אדם,יבשו ורובן המכריע נעלם ללא שוב. מפעלי ים המלח הקימו מאגר מים מתוקים בחלק הצפון מערבי של המלחה. האגם,שנוצר כתוצאה מכרית חול לטובת הסוללות של בריכות היבוש,הוא מבוע של מי תיהום מתוקים ובימי החורף ניזון משיטפונות בנחלי האזור. כחלק מהאחריות התאגידית המוטלת על מפעלי ים המלח ברשיון ההפעלה שלהם לכרית מלח ומוצריו מים המלח,שומרת החברה על המאגר הזה בתחזוקה שוטפת שלו והן באי שימוש המים המתוקים לצרכיה התפעולים,כל זאת כדי לשמר את האקו סיסטם האנדמי למלחה ולאגם. גם פה,מאחר והאגם נמצא בשטח פרטי של מפעלי ים המלח הגישה לאדם מוגבלת מאוד,מה שמאפשר את פריחת האזור ושיקומה של הפאונה והחי היחודיים למלחה.
בתוך המלחה הכשירה המועצה המקומית תמר את שביל המלחה. השביל עובר בנחל אמציהו,נמשכת לאורך צינור מים שהונח במקום,ושמהותו לא ברורה לי,וממשיכה לעין פלוטית וממנה,לצידו של כביש 2499 ועד לעין תמר,לפארק אמציהו שממנה היא מתחילה.
ומספר הארות ברשותכם:
מסלול מלחת סדום שבנחל אמציהו איננו מסומן אך ללכת לאיבוד,די קשה. המסלול נקי מאוד ועובר במטעים של מושב עין תמר. למי שמתכנן לבקר שם אנא שימרו על הניקיון והדירו רגליכם ממטעי התמר שמפרנסים את תושבי האזור.
ב 2017 החלה פעילות להסדרה סטאטוטורית של אזור מלחת סדום כשמורת טבע,אינני יודע מה עלה בגורל ההחלטה הזו ברם,כאמור,המקום זרוע שדות מוקשים וחל איסור מוחלט חד משמעי ומסכן חיים,להסתובב באזור הלא מסומן במלחה. גם הגישה לאגם מלחת סדום מוסדרת והגישה אליו אסורה גם כי הוא בשטח פרטי ובעיקר כי הגישה לאדם מזיקה לחי ולצומח באגם.
מסלול המלחה,כמו גם עין פלוטית,עמוסים בלהקות של זבובים. אינני יודע מהי הסיבה לכך אך ברור כי הזבובים שם מסיבה שאיננה טיבעת למקום – וכן:הם ממש מטרד. אשמח,לקורא מכאן,למועצה המקומית תמר לטפל בבעית הזבובים כפי שמטפלת בה בפארק אמציהו שמשמש נקודת עוגן ליציאה לסיורים באזור.
התמונות במסע זה צולמו בעדשות מעידן הפילם,ופותחו באמולציית פילם. הפילם שבאמולציה מצויין בשמה של כל תמונה ותמונה.
ביום שישי ה 19 בפברואר ביקרתי המסלול מלחת סדום שבנחל אמציהו,כיכר סדום דרום ים המלח – והתמונות,הן כאן לפניכם:
עין פלוטית הוא מעיין מים הנובע בינות לעצי תמרים לצידו של כביש 2499 המחבר את כביש 90 למושב השיתופי עין תמר הסמוך והוא חלק מכיכר סדום. המעיין נובע בנקודת הממשק בין מישורי סדום ואדמת המלחה שלהם,ועושר במי תהום הקרובים לפני הקרקע,ובין ביתרונות החוואר של הערבה הצפונית.
פלוטית,על פי המסורת,היתה ביתו של לוט ועיקר עיסוקה היה בדאגה לעניי סדום ופליטה. משראו את מעשיה אנשי סדום החליטו לשרוף אותה בעודה בחיים,וכך גם עשו. מעשה זה,על פי המסורת,החריף את חרון האל שהחליט על הריסת סדום עד ליסודותיה – כפי שמסופר בתנ"ך.
התמונות במסע זה צולמו בעדשות מעידן הפילם,ופותחו באמולציית פילם. הפילם שבאמולציה מצויין בשמה של כל תמונה ותמונה.
בעין פלוטית ביקרתי במסגרת מסע הצילום הרגלי במסלול מלחת לוט שבנחל אמציהו והתמונות,הן כאן לפניכם:
המקום:שבטה על דרך הבשמים בנגב. הזמן:המאה הרביעית לספירה. שליטי הארץ: ביזנטיון.
מדבר סביב ובאמצעו מבצבצת לה עיר פורחת,מלאת גנים ובוסתני גפן היין. כל ימות השנה העיר,בין חומותיה,ירוקה ושופעת חיים ומים.
"איך קוראים לנחל שמימיו משמשים את העיר?" שואל אותי בן לוויתי.
“נחל? אני משיב בפליאה. אין פה שום נחל אנחנו בליבו הצחיח של מדבר".
"אז מאין המים לכל שפע הירוק הזה,ולגפני היין" הוא שואל.
"מי הנגר,אלה שיורדים פה בחורף נאספים,נאגרים והם המקור לירוק בכלל ולגפני היין בפרט" השבתי…
יום שישי החמישה בחודש בפרואר 2022 עדיין חושך בחוץ ועל השמשה הקדמית של הכסופה ניטחות טיפות של גשם,אנחנו עם הפנים דרומה – לשבטה. ככל שאנחנו מדרימים הגשם פוסק ומתחלף ברוח דרומית מערבית חזקה קרה ובעקבותיה ענני אבק,המקבלים את פנינו בחניון של שבטה.
שיאה של העיר שבטה הוא בתקופה הביזנטית. העיר היתה יצרנית ויצואנית יין מהגדולות בארץ ישראל. כאשר מסתכלים על העיר בעין של 2022 קשה מאוד להבין כיצד התקיימה,ובפאר כה גדול,במדבר שבו גשם הוא מצרך נדיר,ומקור מים קבוע אין.
כדי להבין את פני הדברים צריך לבחון את מצב העיר שימושי הקרקע וצריכת המים בעין של בן התקופה ולא בזו שלנו ב 2022.
מחקר של הרשות המטאורולוגית (פרטים ומראה מקום בבליוגרפיה) מגלה שבשבעת העשורים האחרונים מצב הגשם,קרי:כמות ימי הגשם וכמות הגשם לא השתנתה מהותית,בכלל,ועם מובהקות סטאטיסטית בפרט באזור הנגב.
האם מצב פני הגשם בשבעת העשורים האחרונים זהה למה שהיה בתקופה הביזנטית? אין לנו כלים מדעיים מדויקים לענות על השאלה הזו ברם:אנחנו יודעים מתיעוד של פני ים המלח בתקופה הרומית על כך שמפלס ים המלח היה גבוה מהותית מזה של היום ומתעוד אחר אנחנו למדים על כך שבתקופה הרומית אזור הנגב היה גשום לפחות כמו היום אם לא יותר מכך – מעבר לזה לא ניתן לקבוע בודאות כי בעת ששבטה הביזנטית פעלה ירד באזור שלה יותר גשם מאשר היום שנאגר ובא לשימוש כפי שמראים ממצאי החפירה באתר.
בהנחה וכמות הגשם זהה או לא גדולה מהותית מזו שירד באזור ב 2022 נצטרך להסתכל על עניין אחר שמסביר איך כמות המים מספיקה לקיום נווה המדבר הזה ממי הנגר העילי בלבד.
אם נבדוק את עצמנו נראה שהשימוש במים הנהוג על ידינו היום לא היה דומה לשימוש של בן אנוש בשבטה במאה הרביעית לספירה.למשל: אנחנו משתמשים במים לטיפול בשפכים שלנו מה שנקרא מים אופרים. השימוש הזה לא היה בתקופה הביזנטית. אנחנו משתמשים במים על מנת להשקות גידולים חקלאיים שללא מים שמסופקים בידי אדם לא היו גדלים פה בכלל. גם זה לא היה קיים במאה הרביעית לספירה בשבטה הביזנטית.
שורת השימושים במים פר אדם ב 2022 מול זו של המאה הרביעית לספירה ארוכה מאוד והמסקנה הברורה צריכה להיות: במאה הרביעית בן אנוש נדרש לכמות מים הרבה יותר קטנה מזו של בן אנוש ב 2022 מכאן שמי הנגר העילי שנאגרו בתקופת החורף היו די והותר לשימוש של תושב שבטה במאה הרביעית לספירה והיה מספיק עודף לגידולי גן גידולי גפן ולתעשיית היין המקומית.
נחזור להווה. את פני מקבל מזג אוויר הכולל רוח דרומית מערבית קרה מאוד במשבים של כ 25 קמ"ש,יחד איתה עניני חול הולכים ומתגברים ומכסים את שמי העיר. המקום,ריק מאדם ואני מנצל את האווירה המיוחדת הזו,שסביר להניח גם תושביה הבינזנטים של שבטה חוו,כדי להנציח את כנסיותיה ורחובותיה של העיר,כמו גם את גת היין הענקית שבפאתי העיר מצפון.
הכלנית,היא הצמח הלאומי של מדינת ישראל והיא צמח מוגן על פי חוק.
הכלנית היא אחד מצמחי החורף השכיחים והאופיניים לצומח בארץ ישראל. הוגדרו כ 25 סוגי צבעים של הכלנית אך השכיח ביניהן הוא האדום. צבע הצמח נקבע גנטית בצירוף גן הצבע מהאב והאם.
לכלנית תכונה הידועה רק בצמח החמנית,קרי: עלי הכותרת נפתחים עם בוקר ועוקבים אחר מהלך השמש בשמיים. כל פרח פורח מספר שבועות בודדים.
עד לראשית שנות השישים,של המאה הקודמת,הכלניות לא היו צמח מוגן והיה נהוג לקטוף אותן,כמו גם להגיש זרי כלנית בארועים שונים.קטיפת הכלניות הביאה לירידה בתפוצה כדי סכנת הכחדה ומדינת ישראל,משרד החינוך והחברה להגנת הטבע,יצאו בקמפיין נרחב תחת הכותרת "צא לנוף ואל תקטוף" קמפיין שהכיל את מרבית הצומח בארץ כולל הכלניות. הקמפיין,המוצלח מאוד,הפסיק את דילול אוכלוסיית הכלניות,וצמחי בר אחרים,והכלנית התאוששה ופורחת היום בכל רחבי הארץ.
בתנ"ך הכלנית לא מוזכרת,מה שמעלה את התהייה:מתי הגיעה לארץ ישראל? התשובה לכך לא ידועה אך לא סביר שאבותינו לא שמו לב לפרח הבולט והשכיח הזה,ומכאן המסקנה שהגעתה של הכלנית לפאונה הארץ ישראלית היא ארוע מאוחר לתקופת התנ"ך אך מתי בדיוק הגיע לארץ ישראל,כיצד ואיפה התחילה את תפוצתה,כל אלה:שאלות שאין להן תשובות.
נתן אלתרמן כתב את השיר "כלניות" אותו הלחין משה וילנסקי וביצעה שושנה דמארי. במקור,אלתרמן כתב את השיר כשיר אהבה לטבע המתאר דורות של משפחה שירדו לואדי לקטוף כלניות,אך:כשפורסם היה זה בימי במנדט הבריטי בעת שהיית הדויזיה המוטסת השישית שחבשו כומתות אדומות וכונו,כשם הגנאי:כלניות ועד מהרה הפך משיר לטבע לשיר מחאה.
מתחת לגשר שעובר את מסילת הברזל בין תל אביב לחיפה,מזרחית לחוות נורית צומח שדה כלניות אדומות העוקבות אחר השמש. בשישי אחר הצהריים יצאנו לבקר אותן – והתמונות:הן כאן לפניכם:
עד ראשית המאה העשרים,של האלף הקודם,פועלות במרחב ארץ ישראל שתי דרכים:גב ההר ודרך הים.
שתי הדרכים הללו שימשו למסחר בין מצרים,יושבי הארץ וצפונה,כשדרך ההר משמשת בתנועה צפונה ומזרחה לסהר הפורה,ודרך הים משמשת לתנועה צפונה ומזרחה לאסיה הקטנה ויוון.
בדרך היה היה צורך לחצות כמה מנחלי הארץ הזורמים ממזרח למערב. ברובם חציית הנחלים לא היוותה בעיה אך המעבר בירקון היה בעיתי,צר מאוד ומי ששלט במעבר שלט במעברי הסחורה בארץ שנעו צפונה על דרך הים.
הירקון נובע,במספר נביעות,ממש בהדום הרי שומרון וסביב לנביעה שלו,וגם במורד הנחל,היו ביצות בלתי ניתנות לחצייה. על כן:כדי לעבור צפונה על דרך הים יש צורך לעבור במעבר אפק,מעבר צר שממזרחו הרי שומרון ובמערבו עינות הירקון שופעי המים.
ראשית של נוכחות אנושית במעבר אפק מתוארכת,לפי הממצא הארכאולוגי,לתקופה הכלקוליתית. איננו יודעים על יחסי מסחר של התרבות הכלקוליתית אבל נוכחותם בתל אפק יכולה להצביע על כזו.
הממצא הארכאולוגי מצביע על כך שעיר בצורה התקיימה באתר בתקופת הברונזה הקדומה. הימצאותה של עיר מדינה במעבר אפק הגיונית ומצביעה,כפי שנראה עוד בהמשך,על רצף ישובי שהחזיק באתר מתקופה זו ועד 1948 אז ננטש האתר והפך לתל ארכאולוגי.
בתקופת הברונזה התיכונה מגיעה הישוב במעבר אפק לשיאו. במקום היתה עיר מדינה בצורה שעל פי כתבי המארות,וגם הממצא הארכאולוגי,כללה חומה בצורה,אקרופוליס וארמון מלוכה מפואר.
בברונזה המאוחרת השלטון בעיר המדינה של מעבר אפק עוברת לידיים מצריות. בחפירות נמצא בית המושל המצרי כמו גם ארכיון שכלל בולה בכתב החיתי – מה שמצביע על מסחר בין מצרים לאמפריה החיתית,מסחר ששירותיו עברו במעבר אפק.תעוד אפיגרפי נוסף שנמצא בשכבת הברונזה המאוחרת מצביעה של שלטון מצרי במעבר מימיו של רעמסס השני ויש לומר שעיר המדינה של מעבר אפק הגיעה לשיאה,הן מבחינה תרבותית והן בגודלה,בתקופה הזו.
בתקופת הברזל,שוב,עוברת אפק לידיים חדשות והפעם:לפלישתים. הירקון נחשב לגבולה הצפוני של ממלכת פלשת של ראשית המאה העשירית לפני הספירה. תל אפק מאוכלסת בפלישתים והממצא הארכאולוגי החשוב ביותר מתקופת שלטון המצרי באפק קשור ללוח טין ובו כתב פלשתי שמעולם לא פוענח בין השאר בגלל היותו ממצא יחידני מסוגו.
בתקופה ההלניסטית,שוב,מחליפה אפק ידיים והפעם לידיהם של ההלניסטים. גם הפעם היתה זו עיר מוקפת חומה ובנוייה אורטגונלית כנהוג בבנין ערים הלניסטיות. ההלנסטים מכנים את העיר פגאיי,שפרושו:המעינות מצודה מהתקופה ההלניסטית נחשפה באתר וכן מוזכרת העיר פגאיי בפפירוס זנון.
כשהשלטון במרחב ארץ ישראל מחליף ידיים,מההלניסטים לאמפריה הרומית,גם העיר פאגיי מחליפה תושבים הפעם לרומאים,וגם:מחליפה את שמה מפאגיי לאנתיפטריס על שם אביו של אנטיפטרוס קיסר רומא. הרומאים מפתחים את העיר מחדשים את החומה שלה ומרחיבים את הקרדו והדקומנוס של העיר לשיא שאחריו לא ראתה,עוד,העיר שכמותו.
השלטון הרומי באנתיפטריס נמשך עד לשנת 363 לספירה או אז:נחרבת העיר ברעידת אדמה ולא מוקמת עוד.ככל הנראה,בתקופה הערבית,מתקיים סביב חורבותיה כפר מוסלמי בשם פג’ה כפר שבהמשך מצא את מיקומו במורד הירקון,סמוך לפתח תקווה של היום,וננטש עם קומה של מדינת ישראל.
הפעם הבאה שמעבר אפק מחליף ידיים הוא בתקופה העות’מנית. במקום נבנית מצודה רחבת היקף שמשמשת את השלטון העות’מני לשליטה על מקורות המים ועל המעבר צפונה שעד לסופה לא כלל,הירקון,כל מעבר אחר. המצודה במעבר אפק מקבלת את השם פנאר באשה והיא נבנית על ידי סלים השני בין השנים 1571 ל 1574. פרוש השם פנאר באשי הוא: ראש העין.
בעת הקמת הרכבת הצבאית העות’מנית,מסילת ברזל מצפון הארץ ועד לפאתי נצנה שבדרום,הוקמה צפונית לפנאר באשי תחנת רכבת שהיום יושבת במקומה תחנת רכבת ישראל המכונה ראש העין צפון.
לאחר שגדוד מחיל המצב האוסטרלי חוצה את הירקון,במעבורת שנבנתה בשטח 7 תחנות ליד רמת גן של היום,העות’מנים זונחים את המצודה במעבר אפק והצבא הבריטי משתלט עליה,הופך אותה למחנה צבא בריטי ששלט על מעבר אפק כמו גם שימש כעתודה להגנת בסיס חיל האוויר הבריטי שהוקם בסירקין.
הבריטים מחליפים את מסילת הברזל העות’מנית ומחברים את תחנת הרכבת,ראש העין צפון,לחדרה וללוד.
בראשית שנות השלושים מחריפה בעיית המים בירושלים המנדטורית. בפני הבריטים עומדות שתי אפשרויות:להעלות לירושלים את מי הירדן,או:להעלות לעיר את המים מעינות הירקון. הירדן קרוב יותר לירושלים אך הפרשי הגובה הצריכו טכנולוגית שאיבה יקרה. מעינות הירקון נבחרו ו 1933 החלו בבניית אתר משאבות ששאב מעינות הירקון,הסניק את המים לשער הגיא,ומשם משאבות הסניקו את המים לירושלים. מפעל ירקון ירושלים הבריטי נחנך ב 1936 ופעל עד לשנות החמישים,של המאה הקודמת,אז הוחלף בקו מוביל המים מהכנרת לירושלים שכלל שאיבת מים ממעינות הירקון במתקן,שהיה אז סודי ומאובטח,של מקורות בסמוך למעבר אפק ליד קיבוץ עין השלושה – המתקן פתוח,כיום,למבקרים ופעיל עד היום אם כי לצרכי גבוי של מערכת המים ולא כמקור ראשון.בראשית המאה ה 21 עובה הקו ומים מוזרמים לירושלים,הן מקו המוביל הארצי וגם ממים מותפלים,הקו הזה כולל מנהרות חצובות שמשמשות להעברת המים לעיר.
מיד עם עזיבת הבריטים את הארץ השתלט על מעבר אפק גדוד מהצבא העירקי. המעבר שוחרר מידי העירקים ביולי 48 על ידי חטיבת אלכסנדרוני של צה"ל.
עם תום המנדט הבריטי ועד לסיום פעולתו של מפעל המים ירקון ירושלים היה מעבר אפק מקום לא מיושב,הישוב הקרוב הוקם בסמוך לו העיר ראש העין,ולאחר שנסגר מפעל המים המקום נזנח והפך לאתר ארכאולוגי ובהמשך לגן לאומי.
צהרי יום שישי,האחרון,אמנם גשם קל יורד המעבר אפק,גשם שלא הדיר רגלינו מביקור באתר זמופלא הזה,וסיפורו בתמונות,הרי כאן לפניכם:
נחל דימונה,שנמצא בפאתיה הצפון מזרחיים של העיר דימונה,מנקז אל תוך עצמו את הגשמים מקער דימונה שבאזור המזרחי של העיר. הנחל הוא אחד מיובליו של נחל חימר שהוא הדרומי בנחלי מדבר יהודה.
אגן הניקוז של נחל חימר הוא בגודל של כ 360 קמ"ר ורובו המכריע של אגן הניקוז שלו לא נמצא במדבר יהודה אלא בנגב הצפוני,וכאמור,ניזון בנחל דימונה ומנחל אפעה המנקז את קער אפעה שבמישור רותם.
הנרקיסים בנחל דימונה הם מהאקוטייפ שגדל באדמות רוויות מים ולא ליד ביצות. בנחל דימונה משובצות ערוגות של אדמה שלאחר הגשם החזק הראשון בחורף,ספגו אל תוך עצמן את מי הגשם מה שאיפשר לנרקיסים לפרוח.
ריב שכנים…
בשישי האחרון ביקרנו את פריחת הנרקיסים בנחל דימונה.זה לנו השלמה של פריחת הנרקיסים בחורף 2021 2022 בשני האקוטייפ של הצמח בכלל ובזה הדרומי:בפרט. והתמונות,הן כאן לפניכם:
