ב 1888 ג’ורג איסטמן ממציא סרט פלסטיק שעליו חומרים רגישים לאור. סרט הפלסטיק מחליף את לוחות הזכוכית מצופי חומר רגיש לאור שהיו נהוגים עד אז. איסטמן מקים את חברת קודאק שמפתחת ומייצרת את סרטי הצילום,וזוכה להצלחה מסחרית כבירה,כמו גם:הופכת לשם נרדף לסרט הצילום.
איסטמן משכלל את ההמצאה ואוגד את סרט הצילום במיכל עגול ובו 24 או 36 חשיפות של הסרט,או תמונות אם תרצו,יחד עם ייצור המוני הופך סרט הצילום לנחלת הכלל ונגיש לכל והפופולריות שלו נוסקת לשמיים.
בסביבות 1930,עם כמה ניסיונות קודם לכן,קודאק מוציאה לשוק גלילי פילם ובהם 36 תמונות בצבע. במלחמת העולם השנייה הצילום בצבע צובר פופולריות ולאחריה הופך לסטנדרט בעולם בצילום.
בסוף שנות ה -90 של המאה הקודמת מתחילים לפתח חיישנים רגישים לאור. החיישנים האלה נכנסים למצלמות ובעשור הראשון למילניום הנוכחי מתחילות להופיע בשוק מצלמות דיגיטליות שלאט לאט דוחקות את הפילם לפינה. ב 2024 עדיין מיצרים פילם וגם מצלמות פילם וגם:הייצור ההמוני השאיר בשוק מליוני סרטי צילום שיוצרו בעידן הפילם ושאותם אפשר לרכוש ולהשתמש.
הפילם נדחק לנישה בעולם הצילום אך לא נעלם ממנו לגמרי,וכנראה שגם לא יעלם.
צילום בפילם דורש מיומנויות וידע,שגם נדרש היום אבל בצד תפעול תוכנת מחשב. לא היה סטנדרט בפילם,חלקם רגישים יותר לאור מהאחרים וחלקם רגישים יותר לחלק מהספקטרום הנראה מאחרים. כדי להפיק תמונה ייחודית לצלם היה עליו לדעת לבחור את הפילם שישרת את המטרה,הבחירה כללה פרמטרים של רגישות לאור,רגישות לגוון,זה או אחר,מהספקטרום הנראה ורמת החדות של סרט הפילם. מעבר לזה המצלמה עצמה חשפה את הפילם לאור או הסתירה אותו ממנו,ולכן:הצלם היה צריך לדעת לכוונן את הפרמטרים של החשיפה לאור גם לפי האור שבמקום הצילום וגם לפי רגישות הפילם לאור ולגווניו לפי בחירתו.
בשל המיומנות הזו גם היום צילום בפילם נחשב למיומנות אמנותית גבוהה מאוד ולא שכיחה בקרב צלמים,אלה של המצלמות הספרתיות בכלל ואלה של מצלמות הפילם בפרט.
הצילום בפילם ב 2024 הוא מטבע עם שתי פנים. הפן האחד הוא צילום במצלמת פילם שחושפת את האור לסרט צילום ולאחר מכן פיתוח הנגטיב של סרט הצילום והעברת הנגטיב למחשב לתכנת עריכה והפקה.
הפן השני הוא צילום במצלמה ספרתית ואחר כך,בפיתוח בעזרת מחשב והחלת מאפייני הפילם שנבחר על התמונה,כאשר:מאפייני סרטי הצילום השונים עברו דיגיטציה ומאפשרים להכיל אותם על תמונות,ממצלמה ספרתית בת ימינו,וכן עריכה והפקה באפשרויות שבפן הראשון,זה שמצולם בפילם עצמו,כבר לא קיימות וספק אם היו קיימות בעבר.
איזו מיומנות נחשבת לאמנותית יותר? הפן של צילום בפילם הפקת הנגטיב העברתו למחשב והפקתו נחשב כאומנות טהורה יותר כי לתפעול המצלמה,וגם לבחירת הפילם כאמור,נדרשת רמת ידע וניסיון גבוהים מאוד.
מלתעות – סטיבן ספילברג.
מלתעות של סטיבן ספילבג נחשב,ובצדק,כסרט אייקוני בעולם הסרטים,ומסיבות רבות ומגוונות. הסרט,כולו,צולם בפילם ורובו צולם בלוקישונים בטבע כשספילברג נאלץ להסתפק בתאורה ובתנאי הצילום שסיפק הטבע בלוקיישונים השונים שבהם צולם. יש בסרט,ולא ממש הרבה,צילומי אולפן וגם הם צולמו בפילם. ספילברג,וצוות ההפקה והצילום,ידעו שצריך להביא את הסרט כולו,מה שצולם בלוקיישונים בטבע ומה שצולם באולפן,לידי מכנה ויזואלי משותף אחד,אחרת:הצופה יוטרד משנויי הצבעים בסרט ודעתו תוסח מהעלילה.
ספילברג,כמו גם שותפיו להפקת הסרט וצילומו,ידעו שהעין האנושית רגישה יותר לטווח הנראה הירוק. עלילת הסרט ברובה המכריע היא בים וסביבתו,וגם סצנות אולפניות או כאלה שלא קשורות ישירות לממד הימי,לכולן יש מכנה ויזואלי משותף:יש בהם את גוני הירוק שאליהם רגישה העין האנושית,יותר מלאחרים.
על כן סרטי הצילום שנבחרו לצלם את הסרט,כולו,היו רגישים יותר לטווח האור הנראה הירוק וספילברג,בהליך ההפקה,בחר,בתוך טווח האור הנראה הירוק,גוונים של ירוק ששכיחים בסביבה הימית והגוונים האלה,יחד עם רגישות סרטי הצילום לאור הירוק,הוטמעו בסרט מתחילתו ועד לסופו.
גון הירוק של מלתעות הונדס לאחור והוא מופץ לתכנות מחשב שיודעות להכיל פרמטרים של סוגי פילם על תמונות שנלקחו במצלמה ספרתית ואותו גוון ירוק קיבל את השם:מלתעות.
על תמונת השקיעה בים הוכל גון הירוק של מלתעות,והאחרות פותחו בסימולציה של פילם שמצויינת בשמות הקבצים.
יום שישי שלוש לפנות בוקר,לפי התחזית באזור ים המלח צפוי עומד חום גבוהה כדי קיצוני. בתוכנית:לעשות את מסלול נחל זוהר עם אור ראשון,מתחילתו,סמוך למועצה המקומית תמר וסופו במיצד הרומי מערבה משם ולחזור עת השמש תתפוס את מקומה במזרח השמיים.
17 אלף שנה אחורה בזמן:בדרך מערד העתיקה מזרחה מרחק של יום הליכה בנוף החצוב במסלע המקומי מתגלה חופה של אגם מים מתוקים שרוחבו במקום כ 17 קילומטרים. תחילתו של האגם בצפון הכנרת של היום וקצהו הדרומי מלכך את צפון הערבה. בחורף,גשום פה ומי הנגר סוחפים תערובת של ארגוניט וחרסית ומשקיעים אותם,שיכבה אחר שיכבה,בימת הלשון ולחופיה. עוד כמה אלפי שנים חולפות להם,עידן הקרח,האחרון,מסתיים לו ואזור ימת הלשון משנה את פניו האקלימיים ומתחמם. הימה מתאדה,אט אט, ומרבצי תצורת הלשון הולכים ונחשפים,מתייבשים בשמש הקופחת ומשנים צורה בהתאם לאירועים סייסמוגרפים האופייניים לאזור שמקורם בתנועת הלוחות הנובי והערבי האחראיים ליצירת בקע ים המלח מליוני שנים אחורה.
אומנם,בקע ים המלח שינה את אקלימו מגשום וממוזג לאקלים מדברי חם ואכזר כלפי יושביו,אבל:בהר ערד גשם ממשיך לרדת,לא כבעבר,רק מפעם לפעם. ומי הגשם מתנקזים להם אל ואדי במזרח העיר ערד החדשה ובשיטפון שוצף חורצים את מדבר יהודה ונופלים לבקע ים המלח שאליו הם נשפכים בסופו של דבר.
חריץ הקרקע הזה,שמוליך את מים הגשם ממזרח ערד לים המלח,ובדרכו חורץ את משקע תצורת הלשון נקרא נחל זוהר והוא מהנחלים הקצרים יותר שנשפכים לים המלח בעוברם את מדבר יהודה מהרי השומרון שבמערבו.
עץ השיטה הוא אחד ממיני העצים השכיחים בעולם. ידוע על 1393 מיני שיטה מתוכם רק ארבע שכיחים בישראל ובהם שיטת הסוכך שמצאה את משכנה בבקע ים המלח,לא רק אבל בעיקר. בכל נחלי ים המלח נמצא את עצי שיטת הסוכך אבל רק בנחל זוהר שיטת הסוכך היא מראה שכיח ותפוצתה בו גדולה,לעין שיעור,מתפוצתה בשאר נחלי ים המלח. למה בחרה שיטת הסוכך את נחל זוהר כבית הגידול הגדול ביותר שלה באזור? לאור העובדה שזהו מהקצרים שבנחלי ים המלח וגם זורמים בו מעט מים,וגם אלה שכן זורמים בו הם בתצורת שיטפון מהיר וחזק,אפילו מאוד,זו שאלה קשה והתשובה אליה לא ממש ברורה. מה שכן ברור:שיטת הסוכך ממש אוהבת את נחל זוהר ובניגוד לנחלים אחרים גם שכיחה בו מאוד וגם,גדלה בעיקר בתוך ערוץ הנחל וללא בשוליו כבשאר נחלי המלח.
אין ספק,גם אם הסיבה איננה ברורה,שיטות הסוכך של נחל זוהר מקנות לו מראה ייחודי ושובה לב ועל אף החום הצפוי סקרנותי ושזוף את עיני,ואת עדשות המצלמה,לשיטות הסוכך של נחל זוהר נשאו את רגלי אליו.
הפעם,בתזמון מושלם,הכנות היציאה לעצי השיטה שבנחל זוהר יחד עם כוס הקפה של הבוקר מסתיימים ממש כשאור ראשון עולה אל פני הוואדי,אנחנו,אני תיק הצילום והרבה מים,יוצאים לדרך. מפעם לפעם אני נעצר,שוזף עיני בקרני השמש הזהובות חוזרות אלי מבין עצי שיטת הסוכך,נפעם מהמראה ומתעכב להנציח בעין העדשה את זוהר יופיין. לנחל זוהר מפל אחד,קטן שישה מטרים גובהו. בתחתית המפל אני נעצר,ציוד הצילום מקופל לתיק והכל מונח במסודר ללא יכולת לזוז כך שלא ישנה את מרכז הכובד של הגוף בטפסו את המפל. והטיפוס,חיש קל,מסתיים לו.ציוד הצילום חוזר מתיק הצילום לידיים שלי ועצי שיטת הסוכך ממשיכים לעכב אותו נוכחם,עד שלפתע נשמעת שריקה שמפלחת את אוויר הבוקר חוצה אותו בחדות ומעמידה אותי בפני שינוי מהותי בתוכנית הטיול…
ההמשך,עוד יבוא.
תמונות עצי שיטת הסוכך של נחל זוהר,כפי שצדה עין העדשה,הן כאן לפניכם:
למרגלות מסגד אדוננו עלי שביל המהלך בינות לקברי מוסלמים שעל מצוק הכורכר,חגלה וחמשת אפרוחיה חוצה בדאגה את השביל,מוליכה את גוזליה אל בנות לשיחים שם גון עורם מבליע אותם הרחק מהעין. מפעם לפעם מרימה החגלה האם את ראשה מביטה סביבה ותוהה לגבינו הלנו או לצרנו אתם.
השמש כבר נוטה לערוב ופה ושם גלי הים,נמוכי הקומה,מתנפצים להם אל פני סלעים שהזדקרו להם בינות לגרגירי החול הנושק לים עצמו. החום טרם שכח אך אוושת הים וגוני הכתום המשתלטים על ערבו של יום בקונצרט של צלילים שמבקש לבשר על בואה של שבת. שבת של שלום,שבת שהיא,גם,ערבו של חג הקורבן בקרב בני דת האיסלאם שבקרבנו.
בעוד אנחנו צועדים לנו על חופה ימה של הרצליה,השמש שוקעת לה בקו האופק המערבי לנו,צובעת את השמיים בגוני הכתום ולבסוף נעלמת בין גלי הים וקרני אורה האחרונים מלווים אותנו בדרך לכסופה שאתה נחזור הביתה.
והתמונות שנתפסו בעין העדשה,בחופה של הרצליה יומה ה 251 של מלחמת השביעי באוקטובר,הן כאן,לפניכם:
שמורת הטבע עין אפק נמצאת בעמק זבולון מזרחית לקריית ביאליק ובה ביצות ומעינות המהווים את מקורו של נחל נעמן. השמורה הוכרזה ב 1969 ושיטחה כ 660 דונם והיא כוללת את עינות הנעמן כמו גם את תל אפק.
בתקופה הכלקוליתית עיינות אפק היו לחוף הים. בראשית התקופה הזו החל להתקיים במקום יישוב כלקוליתי שנסמך על מעיינות הנאמן כמקור מים מתוקים. בתקופת הברונזה מוקמת באתר עיר נמל שמוזכרת בתעודות מצריות בנות התקופה. בתקופת הברזל בכלל ובעת שלטון ישראל באזור התקיימה במקום עיר פיניקית עדות לכך שגם בתקופה זו שכנו המעיינות בסמוך לחופי הים. מסיבות לא ידועות,אך ניתן לשער על דרך ההיגיון,ננטש האתר ככל הנראה בשל התרחקות חוף הים התיכון מערבה משם.
במאה ה 12 מוקם במקום מאחז צלבני ששימש כבסיס כוח למסדר ההוספיטלרי של כורדנה. משעזבו הצלבנים את הארץ החליף האתר ידיים ובעיקר שימש כתחנת קמח לחקלאי האזור ששימרו את השם הצלבני של האתר כלמר:כורדני כשם בסיס צה"ל הסמוך. בשל עליות וירידות במפלס המים ובעטיין התרחבות והתכווצות של הביצות באתר,השימוש בתחנת הקמח,או בתחנות הקמח,שבו היה לא רציף.
ב 1924 רכשה קק"ל את אדמות כורדני ובמקום הקים ברנקו זיצר,חקלאי מהאזור,חווה לגידול דגי קרפיון. זיצר הקים סכרי עפר וברכות אגירה שאגרו את מי עינות הנעמן ובהן שם דגי קרפיון שייבא מיוגוסלביה,אבל הניסיון הזה לא עלה יפה. דגי הקרפיון נסחפו לביצה שסביב ודגי הצלופח המקומיים סעדו מהם לשובע,הכלכליות של המיזם ירדה עד לקו חוסר הכדאיות. למרות זאת זיצר המשיך לגדל את דגי הקרפיון באתר עד למותו ב 1945. ברנקו זיצר היה יזם הרפתקני וגם חובב מכוניות מושבע. הוא קנה את עולמו כמי שהיה מגיע לביצות כורדני ישוב במכונית ספורט או מכונית בעלת ביצועים יוצאי דופן,לתקופתו,ודוהר בהן ברחבי הביצה בנהיגה ספורטיבית ומאתגרת.
השלטון המנדטורי סכר חלק ממובילי המים בביצות כורדני,ואת מי המאגר שיצר הסכר הזרים לבתי הזיקוק שבמפרץ חיפה לקירור תהליך זיקוק הנפט,שאליו קשורות ה"לבניות" המפורסמות של בתי הזיקוק שבמפרץ חיפה.
מדינת ישראל שאבה מים ממעיינות הנעמן לשתייה. שאיבת היתר,יחד עם שינויים במשטר הגשמים,גרמו לירידת מפלס המים במעיינות ובביצה שלידם ולהמלחתם. האיזון הביולוגי,של החי והצומח,הופר ועצם קיומה הועמד בספק כדי הכחדה. רשות הטבע והגנים נכנסה לתמונה,הביצות הועמקו עד למי התהום,החי והצומח הושבו למקום חלקם בהשבה לטבע יזומה וחלקם בהתאוששות טבעית לאחר תיקון מאזן המים. כיום האתר מזין את עצמו ולא נשאבים ממנו מי שתייה. לפי הצורך הרט"ג מסלקים מהאתר מינים פולשים ומדללים את עצי האשל כדי למנוע פגיעה באיזון הביולוגי. במקום הותקנו תיבות קינון לתנשמת שמסייעת בשמירה על המאזן הביולוגי של החי,כמו כן:הושבו למי הביצות דגי לבנון הירקון שנכחדו ממנו בתחילת שנות השישים של המאה הקודמת השבה לטבע שנחלה הצלחה רבה. על מנת לשמור על כמות ואיכות המים נקבע סף מינימום לרום המים בביצות ובמעיינות ובמידה וקו המים יורד מתחת לרום זה מוזרמים לאתר מי תהום מבאר סמוכה שמקורה במי התהום ולא במי מעיינות הנעמן.
אמנת רמסר (RASAR) היא אמנה בינלאומית שדנה בשמירה על בתי גידול לחים. ישראל חתומה על האמנה הזו ושמירת איכות המים,החי והצומח באתר נשמרת במסגרת אמנת רמסר ומוכרז ככזה בישראל בכלל ובעולם בפרט.
ביום שישי האחרון ביקרנו באתר מיד עם פתיחתו לקהל בבוקר. אני חייב לציין,ובשמחה: האתר כולו מוסדר היטב, השבילים מסומנים ומשולטים בצורה מאוד ברורה ונוחה,שלטי המידע קצרים תמציתיים ובו בעת מלאי תוכן מעשיר. המקום נקי ומצוחצח והרושם המידי היה שמי שמתפעל את המקום אוהב אותו אהבת נפש ומשקיע בו במסירות בלתי רגילה ורוח זו עוברת למבקר במקום הכה מיוחד וחשוב הזה.
החמנית המצויה,ובשמה העממי חמניה,היא צמח גר בישראל. היא עשתה עליה ממערב ארה"ב שם היא חלק מהבתה הטבעית. בישראל מרבית צמחי החמניה ימצאו בתצורה של גידולים חקלאיים במטרה לנצל את הצמח להפקת שמן חמניה וגרעיני החמניה המפורסמים בשמם העממי "גרעינים" שתפסו להם מקום של כבוד בסלון הבית הישראלי כפיצוחים בעת צפייה בשידור משחק ספורט,בדרך כלל כדור רגל או כדורסל אך לא רק הם.
החמניה מגודלת בשטחי חקלאות כשהמטרה העיקרית היא להפיק ממנה את שמן החמניות. שמן החמניה מופק מזרעי הצמח,אותם זרעים המשמשים לפצוח,ומשמש למטרות של בישול,טיגון וכמתחלב במוצרי קוסמטיקה. רוסיה ואוקראינה הן יצרניות שמן החמניות הגדולות העולם ובשל המלחמה ביניהן כמות שמן החמניות בשוק פחתה ואת מקומו תופס שמן הקנולה שגם הוא צמח מיבשת צפון אמריקה ומגודל שם למטרה של הפקת שמן בלבד.
שמה של החמניה נקשר באמונה שצמח החמניה עוקב אחרי השמש ממזרח למערב. תופעה זו,של צמח העוקב אחר השמש,איננה ייחודית לצמח החמניה ולמעשה החמניה עוקבת אחרי השמש רק בצעירותה. בבגרותה היא פונה כל היום לכיוון מזרח אסטרטגיה המאפשרת לה לצבור חום ובעקבותיו משיכת מאביקים יעילה יותר.
החוחית,ציפור שיר ממשפחת הפרושיים,מופיעה בישראל בשני תת מינים,תת מין אחד יציב והשני חורף בה. החוחית ניזונה מזרעים של קוצים שונים ומאז שתורבתה החמניה ומגודלת בשדות החקלאות בארץ אוכלוסיית החוחית,מתת המין היציב בארץ,גדלה וזרעי החמנית משמשים לה כמזון וזאת מאחר שבני האדם צמצמו את שטחי הגידול של הקוצים שמהן הייתה ניזונה בעבר.
ביום שישי האחרון ביקרנו בשדות החמניה שברכס לטרון בעמק איילון והתמונות,הן כאן לפניכם:
ינואר 1852 להוייסק שבבלרוס של היום נולדת ביתם הבכורה של מאיר ושפרה בלקינד,אולגה שמה. בילדותה אולגה מקבלת את חינוכה ב"חדר" של אביה שם היא לומדת,גם,עברית בה שלטה כדי ציטוט בעל פה של התנ"ך. בהגיעה לגיל 18 עוברת אולגה לגור בסנט פטסבורג.
בתקופה זו לא הורשו יהודים להתגורר קבע בסנט פיטסבורג אלא אם היה להם מקצוע הנדרש על ידי השלטונות. אולגה למדה טלגרפיה ועסקה במקצועה בתחנת הרכבת המקומית. בעת הזו הכירה אולגה גבר צעיר מהנדס במקצועו שהפך לבן זוגה,וגם היה מקושר בקרב השלטון הסובייטי. בעזרת קשריו קיבלה אשרת מגורים קבועה בסנט פטסבורג והחלה בלימודי מקצוע המיילדות. לאחר שסיימה ללמוד מיילדות הצטרפה למוסד שייסדו נשים ממשפחת הצאר מוסד שעסק במיילדות של בנות משפחת הצאר שנכנסו להריון מחוץ לנישואין ועשה בו חייל וגם הון מכובד.
אולגה מאמצת את הציונות לחיקה ובהשראת אחיה מצטרפת לתנועת הבלו"ים שבמסגרתה הקימו קבוצה שמטרתה הייתה להקים יישוב חקלאי שיתופי בארץ ישראל,רעיון שגרם להקמת התנועה הציונית הסוציאליסטית שאותה אולגה,אחיה ואחרים,נחשבים כמייסדיה.
ב 1886 בעקבות מכתב מאביה שכבר שהה בארץ ישראל עוזבת אולגה את בן זוגה,את מקום עבודתה ועולה לארץ ישראל ומתיישבת בראשון לציון שם יילדה,בין השאר,את ביתה הבכירה של פיינה פיינברג שושנה.
זמן קצר אחרי שהגיע אולגה בלקינד לראשון לציון פרץ מרד האיכרים השני בראשון לציון. המרד פרץ על רקע דרישת נציג הברון רוטשילד להפוך את איכרי ראשון לציון מאיכרים לשכירים. נשות המורדים ביקשו מאולגה לעמוד בראש משלחת לברונית דה רוטשילד,ששהתה בארץ יחד עם בעלה הברון רוטשילד,על מנת לשכנע אותה ואת בעלה לסגת ממהלכו של אוסוביצקי,נציג הברון. אולגה והאחרות נפגשו עם הברונית וזו,האחרונה,שכנעה את בעלה ואוסוביסקי פוטר מתפקידו ומהלך הפיכת האיכרים לשכירים נבלם.
בתקופה זו מכירה אולגה בחור הצעיר ממנה ב 16 שנה העונה לשם יהושוע לבית חנקין וב 1888 במושבה יבנה השניים נישאים. אולגה חנקין ובעלה מתגוררים ביפו,אולגה ממשיכה לעסוק במקצוע המיילדות כשהיא רוקמת יחסים עם מכובדים מקרב ערביי ישראל והבדואים,קשרים שעד מהרה הופכים לקשרים המביאים לידיעתו של בעלה,יהושוע,מידע על קרקעות למכירה,קרקעות אותן הוא רוכש.
ב 1890 מיילדת אולגה את בנו של ערבי נוצרי עשיר שמתגורר ביפו,ממנו היא שומעת שיש ברשותו כעשרת אלפים דונם באזור נחל דורון. אולגה מעבירה את המידע לבעלה יהושוע שרוכש את האדמות באותה השנה ועליהן מוקמת העיר רחובות.
ב 1891 אגודת חובבי ציון מליטא חושבת לעלות לארץ ולהתיישב בה. האגודה מגייסת כספים ובתיווכו של יהושוע חנקין נקנים שלושים אלף דונם מאדמות חצ’ירה מידי האפנדי סלים חורי. יישוב האדמות נתקל בקשיים רבים,חלקם קשיים פרוצדורליים שמערים השלטון העות'מאני וחלקם בשל העובדה שרוב האדמות היו ביצה. אולגה נחלצת לעזרת בעלה והמתיישבים,בעצה אתה נבחרת קבוצה של גברים חסונים ובריאים שיוצאים לביצות חצ’ירה מתחילים בייבושם בהמשך מקימים את העיר חדרה.
בתקופה הזו יהושוע ואולגה חנקין מתגוררים ביפו,יהושוע חושב שזו העת להקים לעצמם בית משלהם ולצורך כך,ובעקבות מעורבותה של אולגה בהקמת חדרה מקים יהושוע בית על גבעה רמה,דרומית לנחל חדרה. הבית שבנייתו הושלמה אך בני הזוג חנקין מעולם לא עברו לגור בו.
עד לפטירתה ב 1942 אולגה,ויהושוע,לא חבקו ילד. אולגה נקברה בחלקת הקבר של בעלה בעין חרוד וביתם שבחדרה לא אוכלס מעולם. לימים נקראה השכונה המערבית של חדרה על שמה של אולגה חנקין וביתם עומד,נכון להיום,במקומו בחוף ימה של שכונת אולגה כשעזובה פושה בו לאחר שבית קפה שפעל בו נעזב.
ביתם של אולגה ויהושוע חנקין מוכרז כמבנה לשימור ותקוותי שהליך השימור יחל בו בטרם העזובה ומצוק הכורכר הרעוע שתחתיו יכריעוהו לעיי חורבות.
בשישי אחר הצהריים ביקרנו בעזובה של בית אולגה ובחוף הים הסמוך,והתמונות,הן כאן לפניכם:
כחצי קילומטר מצפון מערב לצומת דמון מתחיל את זרימתו מטה נחל כלח. זהו נחל אכזב שזורם על הצלע המערבית של הר הכרמל’דרומית מערבית לאוניברסיטת חיפה נשפך,נחל כלח,לנחל גלים שבתורו נשפך לים התיכון דרומית לכפר גלים.
ב 1942 השלטון הבריטי חשש מפלישה של הצבא הנאצי לארץ ישראל,החשש התבסס על התקדמות צבא רומל באפריקה. כדי להגן על המנדט הבריטי בארץ ישראל תכנן השלטון הבריטי תוכנית הגנה שנקראה:"תוכנית המבצר האחרון". במסגרת תוכנית זו,סלל הצבא הבריטי דרך מצומת יגור ועד לשווייצריה הקטנה שבכרמל. הדרך הצריכה גישור על פני הוואדי של נחל כלח וכדי לעשות כן בנו הבריטים גשר המקשר את שתי גדות ואדי נחל כחל,גשר שעומד על תילו עד היום.
על צלע הכרמל כמה צעדים מהגשר הבריטי שעל נחל כחל פורח השושן הצחור. השושן הצחור הוא צמח שמקורו במזרח התיכון והוא נחשב לסמל של טוהר ויופי ובאומנות של ימי הביניים קיבל מקום של כבוד כסמל לזה,מה שגרם לעקירתו משטחי גידלו במזרח התיכון,בכלל,ובארץ ישראל בפרט והעברת הצמחים לגידול מתורבת בגינות נחשבות באירופה.
נחל כלח על שם מה? המילה כלח נזכרת פעמיים בתנ"ך ושתי הפעמים הן בספר איוב. כלח היא מילה סתומה,כלומר:מילה שאין אנו יודעים את משמעותה לא בעברית הקדומה ולא בעברית המודרנית.לביטוי "אבד עליו הכלח" אין קשר למילה כלח שמוזכרת בספר איוב,ובהקשר לביטוי הזה כלח מוצע שהמילה כלח היא הלחם של שתי מילים:כל לח קרי אבד עליו כל לח רוצה לומר נס ליחו ואבד עליו הכלח מתכוון לאיננו רלוונטי עוד.
אם כן,על שם מה ומאיפה שמו של נחל כלח נשאר סתום ואיננו יודעים אך ניתן לשער השערה הגיונית ששמו העברי של הנחל הוא עיוות לשוני של שמו משפה אחרת שיכולה להיות ארמית,ערבית עתיקה אך זה היקש הגיוני והצעה בלבד.
רעיית יתר יחד עם הקשרו של השושן הצחור עם יופי וטוהר שבעקבותיו נקטף והועבר לגינות באירופה,כל אלה גרמו להצטמצמות של בתי הגידול שלו. צמצום זה,שמשתרע על פני שנים רבות גרם לכך שהשושן הצחור כמופע בבית הגידול הטבעי שלו הוא צמח בסכנת הכחדה וגם צמח בר מוגן על פי חוק.
בארץ ישראל נשארו רק שני בתי גידול טבעיים של השושן הצחור בראשון הוא בנחל כזיב שמסלול הטיול שבקרן ברתות והשני הוא בכרמל בנחל כלח.
כל שנה במאי כשנודע לי על פריחת השושן הצחור אני נוהג לסור לאחד מבתי הגידול שלו לביקור שכולל את ההליכה אליו השבעת העין במראו הקסום וכמובן בהשבעת עין המצלמה בתפארת פריחתו. בפעמים הקודמות ביקרתי את השושן הצחור שבקרן ברתות,השנה החלטנו לעשות ביקור בבית הגידול השני שלו,זה שבנחל כלח והתמונות אשר צדה עין העדשה,הן כאן לפניכם:
בשנת 1860 מוקמת שכונת משכנות שאננים,השכונה היהודית הראשונה מחוץ לחומות ירושלים. הקמת משכנות שאננים מהווה ציון דרך בהתפתחות הישוב היהודי בארץ ישראל ובכינונה של התנועה הציונית.
מניין חללי מלחמות ישראל מתחיל מ 1860. החלל הראשון בחללי מלחמות ישראל הוא אהרון הרשלר ז"ל שנהרג ב 5 בינואר 1873 בידי פורעים ערבים כנקמה על כך שתושביה של משכנות שאננים הפסיקו לקנות מים מתושבי כפר השילוח,זאת בעקבות שנת גשמים ברוכה.
חלל פעולות האיבה הראשון הוא אברהם שלמה זלמן צורף,פעיל למען הישוב בירושלים,בה הותקף ונרצח בידי ערבים.
מאז 1860 ועד לערב יום הזיכרון ה 76 של מדינת ישראל נהרגו במלחמות ישראל 25,023 חללים,ובפעולות איבה נרצחו 5,100 ישראלים.
יהי זכרם ברוך.
ביום הזיכרון ה 76 למדינת ישראל נוספו 133 חטופות וחטופים ילדים וילדות,נשים וגברים,זקנות וזקנים חיילי צה"ל וחללי צה"ל,מהם 132 מוחזקים בידי חמאס עזה בעזה,ואחת נחטפה ומוחזקת בידי חמאס עיראק בעיראק.
נתאחד,כל 9.9 מליון תושבי מדינת ישראל,לחזרה מידית של כל החטופים והחטופות.
בצהרי יום הזיכרון תשפ"ד פקדתי את כיכר דיזנגוף ובה מיצג ספונטני למען השבת החטופות והחטופים ,ואת ששזפה עין העדשה מצרף פה:
הקנון D80 הצטרפה לתיק הצילום שלי כבר לפני כמה שנים טובות. ביחד,הקנון ואני,ידענו תלאות במצבי קיצון,מחום שצרב בה הרבה מעבר לתנאי טמפרטורה המומלצים על ידי היצרן,חום שנחלצנו ממנו בעור שינינו,ועד לגשם שניתח עלינו בדנמרק הרחוקה והקסומה,וכמובן:המון תמונות עם שלל עדשות שיצרו בנינו מערכת יחסים של הכרות אינטימית מהטוב והרע שמציעה הפלטפורמה הזו.
יום שישי ה 26 בינואר 2024. את הארץ פוקדת סופת גשם,רוח וברד קיצונית ביותר,מאלה שקורות אחת להרבה שנים. החלטנו,למרות הסערה,לצאת לגן לאומי אפולוניה שעל חוף ימה של הרצליה.
הגענו לאתר שבשל מזג האוויר היינו היחידים להיות בו. יצאנו מהרכב וה D80 המהימנה נשלפה מתיק הצילום. דקה בשביליו של אתר אפולוניה ומזג האוויר התקדר,גשם מלווה ברוח מהירה ביותר ניתח ארצה ובמקומות שבהם העור חשוף הכה בכאב של מחטים החודרות אותו,הרוח הייתה כה עזה שבקושי הצלחתי לעמוד על רגלי ולגשם התווסף מטח עז,ומכאיב,של ברד. הברד החזק נחת על כפתור הפותח את הפלש המובנה של הקנון וזה פער פיו ובשל הרוח העזה לסגור אותו היה משימה קשה.הקנון נרטה עד לשד עצמותיה במלוא מובן המילה.
חזרנו לרכב רטובים במקומות שמעיל הגשם לא כיסה והקנון כה רטובה עד כי מים נוטפים ממנה. מיד הוצאתי מגבת נקייה וניגבתי אותה,שמתי אותה על בכיסא האחורי כדי שתתחמם במיזוג האוויר של הכסופה ובבית עשיתי כל שאפשר על מנת לייבש אותה.
משיבשה סירבה הקנון לצלם. רק כמה מצבים בודדים פעלו והשאר הצביעו על נזק עמוק שהשבית את המצלמה הקשוחה הזו שהונחה על המדף כחפץ שאין לו הופכין … ורק זיכרונות נעימים עלו בי בכל פעם שחלפתי על פניה ועל התלאות שעברנו ביחד.
בשיטוטי ברחבי האינטרנט לא מצאתי תלונות על הקנון וחוסר תפקודה כפי שהקנון שלי חווה וחשבתי לעצמי שצריך לתת למצלמה הקשוחה הזו הזדמנות נוספת.
הורדתי אותה מהמדף. ביד אוהבת ניקיתי אותה מהאבק שצברה ובכלל,הכנסתי לתוכה בטריה שזה עתה התמלאה למלוא יכולתה,והזנתי בה כרטיס זיכרון. חיברתי לקנון את הניפטי פיפטי של קנון,בעזרת "כפתור המחץ" החזרתי אותו למצב בית החרשות כלומר המצב שבו הגיעה לפני כמה שנים,טובות,לביתי ולתיק הצילום שלי.
משסיימה לחזור להגדרות היצרן עברתי על כל התפריטים שלה וקינפגתי אותה לצרכיי ולאופן השימוש שלי כולל פרמוט כרטיס הזיכרון. כבוי והדלקה ו….:הקנון חזרה לחיים הכל מתפקד בה כפי שאני מכיר מימינו ביחד.
כדי לוודא שהקנון היא אותה אחת,קשוחה ונאמנה,שאני מכיר יצאנו יחד ל Photo Walk בגן ציבורי סמוך. אני לא סובל אנשים בתמונות שלי אבל רציתי לאתגר את עצמי וגם את הקנון הטובה והוותיקה,ואת אשר תפסו ב Photo Walk הזה תוכלו לראות פה בתמונות המצורפות:
פסח 2024 אינו כאתמול שלשום ולחג המאוד יפה וחשוב הזה הצטרף נופך של מצב רוח לאומי שפוף משהו. כך או כך לוח השנה יחד עם חלקי במקום העבודה שלי זימנו לי הזדמנות לצאת במסע לדרום הארץ,מסע בן כמה ימים הזדמנות שלמרות ואף על פי מצב הרוח הכללי חשבתי שצריך לנצל כי אין כמו יופיה של הארץ בכלל ים המלח והערבה בפרט כדי כמזור לנפש זו הקשורה בלהיות חלק מהמדינה הזו.
יום חמישי השלישי במניין ימי הפסח. שעת ערב מוקדמת אני והכסופה עושים דרכנו לחניון הלילה של נחל רחף. כן,אותו נחל רחף שכבר ביקרתי בו פעמים אחדות כולל בפעם שיוחדה לשקיעה ולזריחה בו. לוח הזמנים נבנה כך שבשעה שאגיע לחניון הלילה,יישאר לי די זמן להתרענן מהדרך,להקים אוהל ולעלות על יצועי על מנת להיכנס לנחל עם אור ראשון.
אני לא יוצא לשום ביקור בטבע ללא תוכנית שהוכנה מראש,בוודאי שלא כשמדובר במסע בן כמה ימים. התוכנית היא לא רק קביעה של יעדי היציאה לטבע,אלה גם: הכרות עם המסלולים,מה צפוי להראות במקום ובאילו שעות כדאי/צריך לבקר,כמו גם: ציוד כמו מים מזון אוהל ודומיו,ואחרון חביב:תכנון דקדקני של ציוד הצילום שיוצא איתי לשטח.
גם הפעם,כמו בעצם תמיד,המסע החל עם שנוי קל בתוכנית. השנוי הראשון היה שאיחרתי לצאת,איחור של יותר מחצי שעה והשני היה:הפתעה! שער הכניסה לחצר החנייה שלי סרב להיפתח ונאלצתי לבצע פעלול פיזי לא מתון שבסופו הכסופה,ואני,מצאנו עצמנו מאחורי השער הנעול בכביש החופשי ומעש פעלולי הוחזר המצב לקדמותו. יחד איתי הגיע לחניון הלילה רכב נוסף. אחרינו כבר לא בא איש אך לו היה בא משהו לא היה מוצא…מקום חניה.
אור ראשון. ארוחת בוקר קלילה וכוס הקפה שבסופה כבר נבלסו למסע בנבכי בני מעיי ציוד הצילום המתוכנן הועמס על הגב ויצאתי לדרך.
אט אט השמש החלה להפציע,השמיים התכסו בענניי קולמוס בגובה בינוני והאור היה אחד ממצגי האור הטובים ביותר שחוויתי באתר הזה. הקסם של נחל רחף החל להתרקם ככל שרגלי נשאו אותי בעליות והמורדות בואכה חמשת מפליו של נחל רחף,המפלים שמורידים את המים על שפת מצוק ההעתקים של ים המלח ומאפשרים זרימתם אלי ים.
כשהגעתי למתחם המפלים אור השמש האיר לי פנים ונשאר קסום כבתחילת הדרך. לבד הייתי וקריאות ההתפעלות שלי למראה גבי המים המלאים במים הדהדה לה במורד הנחל,ירדה במפליו וזרמה עד שנשכחה על שפת ים המלח מזרחה ממני.
שעה ארוכה ביליתי במכמני מפליו של נחל רחף. נחל רחף הוא אתר סנפלינג לאומי ומאובזר כך שחובבי ענף הספורט הזה יוכלו להגיע למקום לרדת בעזרת חבלי הסנפלינג את חמשת מפליו ומשם לחניון לרכב ולדרכם תהה אשר תהה. ובעודי במקום כמה קבוצות של חובבי הספורט הזה הגיעו למקום התארגנו קשרו חבליהם,עברו על כללי הבטיחות וגלשו להם לדרכם.
אט אט השמש עשתה דרכה לחלק הדרומי של השמיים,עת לחזור. חזרתי לחניון,ארזתי האוהל ויצאנו,אני והכסופה,לכביש 90 לבסיס האם שבחי בר יטבתה לעשות בו את שאר שלושת הלילות.
את ששבעו עיניי אינני יכול לשם פה אך את אשר שבעה עין העדשה אני יכול והתמונות ממכמני מפליו וגבי המים של נחל רחף,הם כאן לפניכם.
שבת. בוקר אך השמש עדין מעבר להרי אדום,חשוך בבסיס האם וגם קרירות מדברית נעימה עוטפת אותי. בתוכנית המקורית היה להגיע עם בוקר למאגר אשד הדסה,מעט דרומית לקיבוץ פארן דרך ששימשה אי פעם בעבר חובבי הרפתקאות שעשו דרכם בשבילים חצו את הגבול להלכו לבקר בפטרה שבירדן. רבים מהם לא חזרו בחיים. גם הפעם,לאחר סידורי הבוקר הרגילים,מנוע הכסופה מתעורר לחיים ואנחנו גומעים את 60 הקילומטרים שבין בסיס האם לדרך ההולכים לפטרה שבקצה,ממש על קו הגבול עם ירדן,נמצא מאגר אשד. היעד.
למאגר אנחנו,הכסופה ואני,מגיעים ממש עם אור ראשון. התוכנית,המקורית,הייתה להתמקם על שפת המאגר ומאחר וזו סופה של תקופת הנדידה לפגוש ולהשביע את רעב העין בעופות והצפרים הנודדות להן חזרה לביתן שבצפון עת הן חונות על שפת האגם,ובהמשך הבוקר,עם התחממות האוויר לצפות ולהשביע רעב העין,וגם את עין העדשה,באותם עופות המנצלים את תרמיקות החום על מנת לעוף חזרה…צפונה.
יופיין של תוכניות הוא בהיותן בסיס לשינויים. לאחר טיפוס קליל במדרגות אל עבר התצפית על מאגר אשד הסתבר בלא צל צלו של ספק: המאגר יבש. מאגר אשד,מעשה ידי קק"ל ובמימון ארגון הדסה,אוצר את מי הנגר של נחל חיון ונחל הערבה הסמוכים לו,אוגר אותם והמים מחלחלים בקרקעית האגם ומעשירים את מי התהום באזור,מים מתוקים הראויים לשתייה על ידי אדם והצומח החקלאי שדורש זאת באזור. אין לי ספק: ה"פטנט" עובד ומי המאגר חלחלו להן מטה והמאגר עמד ביובשו הקסום.
יחד עם אור השמש,שבינתיים תפסה מקומה מעל להרי אדום,עננות של ענני הקולמוס בגובה בינוני החלטתי לנצל את תנאי התאורה המיוחדים מאוד ולהשביע את עיני ואת עדשות המצלמה בנוף של ומסביב למאגר היבש. והעודי מסתובב לי על שפת האגם,מחפש קומפוזיציה לעדשת המצלמה ומראה מלבב לעין המצלם,מגיע למקום סיור של צה"ל. מהרכב פורקים ארבע חיילים צעירים שתוהים על מעשי במקום. לאחר שראו בעיניהם את ציוד הצילום הסבו את תשומת לבי על כך שאני נמצא ממש על הגבול בין ישראל לירדן וכי זו תקופה מאוד מתוחה ולמען בטחוני האישי כדאי לצמצם בולטות,לסיים את מעשה הצילום ולעזוב את המקום.
לא עבר די זמן,השמש כבר התרוממה מעל להרי אדום,עיני שבעו משהו ועין העדשה יכלה לקלוט עוד..קצת. אך עצתם של אבעת החיליים הדהדה בראשי בכלל ולנוכח העובדה שאני באתר לבדי ואין עוד טעם להתגרות בגורל או לזמן למשהו קרבן שלאחר דברי החיליים תמים הוא כבר לא.
חזרתי לכסופה ובדרך לכביש 90 החלטתי לקפוץ 70 ק"מ דרומה משם ולעלות לתצפית שבשמורת עברון. לא ביקרתי שם מעולם ותהיתי מה יזמן לי המקום הזה כמו גם,חשבתי,שזה מקום חביב לצפות בחלקה הדרומי של הערבה על כוס קפה מהביל.
אלא שלכסופה יש רצונות ומהווים משלה. גמענו את דרך האפר אל המצפור,ונשאר לנו לטפס עליה תלולה ודי ארוכה עמוסה דרדרת סלעים מעשה ידי גנרל חורף ובאדיבות ג’יפאים ובריוני ה SUV ים דרך חתחתים ובשליש הראשון שלה נעמדה הכסופה במקומה והודיעה:"את זה אני לא מטפסת עוד". יצאתי מהכסופה להערכת מצב. שתי אפשרויות עמדו בפני,הראשונה: לנצל את העובדה שכוחה של הכסופה בין גלגליה ואז להאיץ אותה מעלה,והשנייה,להידרדר לאט ובזהירות אחורנית את שליש המעלה ובמקום בטוח להסב חרטומה לדרך שממנה באנו. האפשרות הראשונה נראתה לי ככזו שיש בה פוטנציאל גבוה מאוד שבספו של דבר הכסופה תסיים דרכה על גבה של משאית גרר ואני בקבינה של הגרר בדרך להערכת נזקים ותיקונם במוסך הרכב האילתי לעומת זאת:האפשרות הראשונה נראתה לי בטוחה יותר אם כי עלי לשם נפשי בכפי ובמערכות הצילום וההתראה של הכסופה ולעשות דרכנו מטה ולסוב על עקבותינו,וכך היה. בדרך חזרה לכביש 90 עצרתי כמה וכמה פעמים על מנת להשביע את העין ואת עין העדשה במראות של מסיב אילת עת הוא גולש מטה אל עבר עמק הערבה.
גם כאן את שחוו עיני אינני יכול לצרף פה למעט מה שכבר שיתפתי אתכם ואתכן,אך התמונות שנלקחו במאגר אשד היבש ובהדום מסיב אילת,הן כאן לפניכם.
לאחר שהגענו בשלום ובחתיכה אחת שלמה לבסיס האם גליתי את מה שכבר היה ידוע כשיצאתי למסע הזה:ליום השלישי,והאחרון,של המסע הזה אין לי תוכנית קונקרטית וידועה מראש. ובעודי מסתובב בנבכי האינטרנט לחפש "משהו לעשות מחר" נחתה אצלי הודעת ווטסאפ מהבית ולפיה הכניסה לאתר תמנע היא בחינם ורק צריך להירשם בלינק המצורף. וכך היה.
יום ראשון.יומו השישי של חול המועד פסח. בוקר. לאחר שעברנו,הכסופה ואני,את שער בסיס האם כביש הגישה לחי בר יטבתה השתרע עד לאופק בדרום ובדרום מזרח לו הרי אדום נשטפו בקרני השמש כשהם מכוסים בעננות נמוכה המלחכת את את נפילתם מערבה אל עבר בקע הערבה. מראה מאוד לא שכיח וכזה שאי אפשר להתעלם ממנו. עצרתי את הכסופה בצד דרך הגישה הרוויתי עיני במראה הקסום שנגלה לי וגם את עין העדשה לא שכחתי. משם המשכנו לפרק תמנע.
למבקר בפרק תמנע נוצר הרושם שמדובר באתר כריית נחושת ששיאו היה בתקופה בה שלטו המצרים הקדמונים במרחב,לפי התיעוד הנחזה באתר בין המאות ה 14 וה 12 לפנה"ס.
המחקר הארכאולוגי מצייר תמונה אחרת לחלוטין. תחילת כריית נחושת באזור בקע תמנע נעוץ הרחק בזמן התרבות הכלקוליתית שבאזורנו מתחילה באלף החמישי לפנה"ס ונמשכת עד לסוף המאה העשירית לפנה"ס. פעילות כריית נחושת באזור תמנע,לא בפרק הקדום אלא על יד,התחדשה על ידי מדינת ישראל ב 1959 והמכרה נסגר סופית,עקב חוסר כדאיות כלכלית,ב 1984.
שיאה של פעילות הכרייה באתר תמנע הוא באלף העשירי לפני הספירה תקופה שבה מולך שלמה על ישראל. הארכאולוג נלסון גליק,שחפר בתמנע בשנות ה 30 של המאה ה 20,הציע שהחופרים של תמנע היו ישראלים בני ממלכת שלמה. מחקר מדוקדק יותר של הארכאולוג ארז בן יוסף,חפר במקום ב 2009,מצביע על קשר ישיר בין כריית הנחושת בתמנע לאתר כרייה לא רחוק משם בפונון שבעבר הירדן.בפונון,במאה העשירית,שלטו האדומים,ומכאן שגם את אתר תמנע,בשיאו,הפעילו האדומים. בסוף האלף העשירי ממלכת אדום מתפרקת ובאותו הזמן הפעילות בתמנע נחלשת ומופסקת.
באתר תמנע חשף הארכאולוג בנו רוטנבג,שחפר במקום ב 1959,אתר פולחן מצרי לאלה חתחור שתוארך למאות ה 14 עד ה 12 לפנה"ס. ממצא זה ותארוכו הולידו את הטעות לחשוב שבאותו הזמן,זמן המצאות מצרים קדמונים באתר,היה זה גם שיאו,ברם:בדיקה של שיטת הכרייה באתר מעלה חרס בכל הקשור לממצאים מאתרים מצרים קדמונים שבהם כן הפיקו נחושת ולפירי החפירה שבתמנע לא נמצאו תואמים באתרי כריית נחושת מצריים,מה שמותיר את תארוך האתר לשיאו,וכפי שנראה היום,לתקופת השלטון האדומי באזור קרי במאות ה 11 והעשירית לפנה"ס.
התמונות מפרק תמנע,וגם מכביש הגישה לבסיס האם בבוקרו של יום,הן כאן לפניכם.
תם,ולא נשלם. בבוקרו של חג שני של פסח נארז האוהל על תכולתו והכסופה ואני גמענו את מאות הקילומטרים מבסיס האם שביטבתה חזרה הביתה,עם זיכרון נפלא וחוויה מעמיקה ו…:טעם של עוד.
