ארכיון 2019

ביריה נמצאת כמה קילומטרים צפונית מערבית לעיר צפת.

עם כיבוש צפת על ידי הצבא הרומי,בסביבות 66 לספירה,עברו תושביה היהודים של צפת לביריה הסמוכה.

הפעם הבאה שישוב יהודי,בביריה,מופיע בתיעוד היסטורי הוא מהמאה ה-16 בחיבור של רבי יוסף קארו,מחברו של "שולחן ערוך" – שמתאר ישוב יהודי בביריה שמתקיים כ-400 שנה טרם זמנו קרי מהמאה ה-12 לספירה.

לא ידועה הסיבה אך התיעוד ההיסטורי מצביע על כך שבראשית המאה-17,לספירה,חרב הישוב היהודי באתר ביריה,ובמאה ה-18,לספירה,אנחנו יודעים לספר על כפר ערבי בשם ביריא שהתקיים במקום עד שנזנח ונהרס עם קום המדינה.

יש לציין שביריה היהודית התקיימה בסמוך לביריא הערבית,במהלך המנדט הבריטי בארץ ישראל.

ב-1893 קונה הברון רוטשילד את אדמות ביריה,ככל הנראה מבעליה הערבים. רוטשילד,לא מצליח לישב את ביריה והמקום עומד בשיממונו,בהיבט של התישבות יהודית.

ב-1922 קבוצה של יהודים מנסה להתישב באדמות ביריה שבבעלות הברון רוטשילד,ברם:התישבות זו נכשלת והמקום נזנח בשנית.

ב-1942 מוכר הברון רוטשילד את אדמות ביריה לקרן הקיימת לישראל.

ב-1945 חברים במחלקה הדתית של הפלמ"ח,לימים תנועת הנוער בני עקיבא,עולה לקרקע בביריה,אותה קרקע שנמצאת בבעלות הקרן הקיימת. המנדט הבריטי לא רואה את ישוב ביריה בעין יפה משיקולים מדיניים,הספר הלבן של 1946,ומשיקולים אסטרטגים – מיקומה של מצודת ביריה שהקימו חברי הפלמ"ח,שכנה בנקודה אסטרטגית ששולטת על צפון עמק החולה והגליל המערבי.

בפברואר 1946 צר הצבא הבריטי על מצודת ביריה וכשפרץ את שעריה מצא במקום כמה סליקים ובהם כלי נשק. כל יושבי המקום נעצרו ונשפטו,בבית משפט בריטי,לעונשי מאסר של 2-4 שנים.

בו בעת,בכמה הזדמנויות שונות,קבוצות של מתישבים עלו אל אדמות ביריה,חלקם הקימו מאחז יהודי בסמוך למצודת ביריה,וקראו לו ביריה ב’,ומאוחר יותר,במבצע התישבותי תפסו שוב את מצודת ביריה שיושביה הבריטים עזבו,ללא קרב,ולמצודה הזו שוחררו חברי ביריה א’,שנאסרו כשנה וחודשיים לפני כן,ושוחררו לרגל יום הולדתו של הוד מעלתו המלך ג’ורג’ החמישי.

למעשה מעת חזרתם של אסירי ביריה למצודה,באמצע 1947,הישוב במקום ממשיך להתקיים עד לקום המדינה ולאחריה.

בשנות החמישים,שימשה מצודת ביריה צוות של פועלים,מטעם הקרן הקיימת לישראל,ששתלו באזור עצי ארז שמקורם בהרי האטלס שבמרוקו. ארז הלבנון סירב להיקלט במקום וארזי האטלס הצליחו להשריש ולהתרבות בהרים סביב לביריה – עד להיום.

לאחר קום המדינה הישוב ביריה התפתח מעט דרומית למצודת ביריה והוא נמצא שם עד עצם היום הזה.

בסמוך למצודת בירה הקים צה"ל בסיס קבע שמשויך לחיל המודיעין.

סביב פיסגת מצודת ביריה הקימה הקרן הקיימת לישראל שביל סובב הר,שסובב גם את בסיס צה"ל שבשיא ההר,ובשביל זה ביקרנו ביום הבחירות 2019 מועד ב’ – והינה התמונות מהסיור הזה,שקלטה עין המצלמה.

לגלרית הציפורים

לגלרית הפרחים

לגלרית הנוף

מנחם.

בשישי האחרון,12 בספטמבר 2019,ביקרתי שוב בכיכר שבכפר-סבא הירוקה ובה החצבים. פריחת החצב נמצאת בשלביה הסופיים ונראה שבפעם הבאה שאבקר בכיכר,ואת החצבים,יהיה בקיץ הבא.

ובנתיים כמה תמונות שקלטה עין המצלמה במקום.

אל הגלריה.

מנחם

בתחילת המאה ה-19 בנוסף לסכרים שנועדו לעצירת מים לצורך השקיית שדות סביב לירקון החלו לפעול בו שלוש טחנות קמח:מיר,המזרחית שביניהן,שהיום נמצאת בתחומי כפר הבפטיסטים,אבו-סבאח האמצעית, מביניהן שנמצאת כקילומטר במורד הירקון ממיר וטחנת פרוחיה המערבית יותר. בערבית טחנת אבו-סבאח נקראת אל ואסטה קרי האמצעית.

התחנה נבנתה,בתחילת המאה ה-19,באחד מעקולי הירקון ותוך ניצול העיקול על מנת להעצים את זרימת המים ובכך לסובב כשבע אבני ריחיים עשויות בזלת שהיו בטחנה. מסיבות לא ברורות מאז נחנכה הטחנה הזו היא לא הצליחה להחזיק מעמד כלכלית והנזק הכלכלי שהוסב למקימיה המקוריים גרם לזניחתה כלומר הטחנה פעלה אבל לא תוחזקה ויעילותה הלכה ופחתה.

באמצע שנות השמונים של המאה ה-19 מגיע לאזור שיח אברהים אבו-רבאח. מקורו איננו נהיר לי ברם אבו-רבאח משתלט על הגדה הצפונית של הירקון בואכה פתח תקווה ותוך ניצול קשריו עם השלטון העותמני הוא עושה להונו באמצעות דמי חסות ודמי שמירה מהמתישבים היהודים של פתח תקווה וגם מגביית יתר ממשתמשי תחנת הקמח שמקבלת את שמו.

ב 1889 חונך אבו-רבאח את טחנת הקמח שנושא את שמו. הוא משפץ אותה מן היסוד,החל מנקוי ושיפור ערוץ הירקון ועד להחלפת אבני הרחיים הישנות בחדשות וב 1913 בהוספת שני מנועי דיזל,שאותם רכש בגרמניה,האחד לצורך שאיבת מים מאתר הטחנה להשקיית השדות,והשנייה והנעת אבני הרחיים שנוספו לטחנה עם שיפוצה,על ידו.

בשיאה הפעיל אבו-רבאח תשע אבני ריחיים מיעוטן בכוח המים ורובן בכוח מנוע הדיזל בן 80 כוחות סוס מתוצרת גרמניה.

עם הזמן,גם המתחרים מוסיפים מנועי דיזל לטחנות הקמח שלהן ויתרונה הכלכלי של טחנת אבו-רבאח יורד,ברם:אירועים היסטורים,הריסת גשרי הירקון עם נסיגת הטורקים בעת כיבוש הארץ על ידי גנרל אלנבי,וירידה בתפוקת החיטה והצורך בטחנות קמח חינה של תחנת אבו-רבאח יורד.

עד 1936 תחנת אבו-רבאח טוחנת קמח ופועלת בשילוב בין כוח המים ומנוע הדיזל הגרמני עול הימים ובו בעת משמש אתר הטחנה לאתר לשאיבת מי הירקון להשקיה ולשתיה לישובי האזור הערבים והיהודים.

בהמשך,בין 1936 ועד לקום המדינה,פעילה טחנת אבו-רבאח בעיקר לצורך שאיבת מי הירקון אבל – וגם: לטחינת קמח עם כי העצימות נמוכה. עם קום המדינה המשיכה הטחנה לפעול ובשנת 1959 פסקה הפעילות בטחנה באופן סופי בשל הטיית מי הירקון למפעל ירקון נגב. ירידת פני הנהר גזרה דין מוות על טחנת הקמח ופני הנחל הנמוכים לא איפשרו המשך שאיבת מי הירקון להשקייה ושתייה מה גם שמפעל ההטייה הלאים את השימוש במי הירקון ולא איפשר שאיבתם באתר אבו-רבאח.

בשל העובדה שטחנה זו פעלה עד לתחילת המאה ה-20 וגם העובדה שבמקום פעל מכון שאיבה למי הירקון לא הוסטו לאתר מי שופכין או כל פסולת אחרת ואתר אבו-רבאח נשאר אחד מנקודות הטבע בירקון שיד אדם לא פגעה בהם עד להיום.

בסביבות טחנת אבו-רבאח,כמאה מטרים דרומית לה,בנו הבריטים סכר שמטרתו היתה לשמש כמעבורת על פני הירקון,כאמור לאחר שחלק מגשרי הירקון פוצצו על ידי הטורקים הנסוגים מפני הגנרל אלנבי. הסכר,אחרי שהוקם,לא שימש את יעודו ולמעשה עומד במקום עד היום כשבעתיד המאוד קרוב מתוכננת בנייה של תעלת מים שתעקוף את הסכר על מנת לאפשר לדגי הירקון שחייה במעלה הזרם.

כך או כך אזור תחנת אבו-רבאח היה ונשאר אחת משמורות הטבע של הירקון שיד אדם לא נגעה בו לרעה ובערבו של שישי האחרון ביקרתי במקום והתמונות,כאן לפניכם.

לגלרית התמונות

מנחם.

מקובל לחשוב שכאשר מתחילה פריחת החצב מתחיל האביב – האם זה כך באמת?

החצב המצוי הוא פרח המבוסס על בצל הטמון בקרקע. לחצב יש קצב חיים משלו שמחולק לשתי עונות מנובמבר ועד לראשית האביב,ספטמבר,זהו השלב הווגטטיבי קרי:השלב שבו הצמח מפרה ומרבה את עצמו,ללא בן/בת זוג,כשההפריה מתרחשת בבצלו של החצב.

בעקבות הרבייה הווגטטיבית נוצרת תפרחת שנשארת בתוך הבצל של החצב,מתחת לפני האדמה,ועל פני האדמה נראה תפרחת של עלים.

בסביבות אפריל קמלים העלים וכל החלק של החצב,שמעל לפני הקרקע,קמל ומת.

לקראת סוף הקיץ,בחלקו השני של חודש אוגוסט ועד לסוף נובמבר,פורץ מן החצב עמוד ועליו תפרחת.העמוד עולה מעלה מעל לפני השטח כאשר בחלקו התחתון של עמוד התפרחת פורצת פריחה שקמלה כל יום בסביבות השעה אחת בלילה ומעל לפריחה הקמלה נוצרת פריחה חדשה שגם היא קמלה כעבור 18 שעות וכך הלאה חוזר על עצמו התהליך הזה עד לפריחה שבקצהו העליון של עמוד התפרחת ומשזה קמל מסיים החצב את פריחתו וחוזר לשלב השני,קרי לשלב הווגטטיבי החצי שנתי שלו. הפריחה נמשכת מסוף הקיץ ועד לתחילת החורף בערך כשישה חודשים אבל כל צמח פורח וקמל בקצב משלו בתלות בכמות המזון שאגר בבצלו ובהשלמת תהליך הרביה הפנימית,ולכן:פריחת החצב מתפרסת על פני שלושת החודשים של סוף הקיץ,תחילת האביב.

בזמן הפריחה של קבוצות התפרחת בעמוד של החצב המצוי,כל פרח,במהלך חייו,נשאר פתוח כל שעות חייו ובכך מאפשר גישה לכל חרק שרק ירצה לגשת אליו,למצוץ צוף להידבק באבקנים ולהעביר לחצב אחר וכך הלאה והלאה וחוזר חלילה.

בצלו של החצב הוא הבצל הגדול ביותר מבין פרחי ארץ ישראל. הבצל התפרחת וכל הצמח לא כולל התפרחת ועלי הכותרת הפתוחים,רעילים ביותר,גם לבני אדם.

ישנם מיני בעלי חיים ספורים ביותר שכן מסוגלים לעכל מחלקיו הרעילים של החצב כולל מבצלו אך הם מעטים מאוד והאסטרטגיה הזו של רעלים בתפרחת ובבצל מסתברת כאסטרטגיה טובה והחצב שורד היטב את הטבע בארץ והוא לא נמצא בסכנת הכחדה כלשהי.

במהלך השנה אוסף החצב בבצלו מספיק מזון ומים ולכן איננו תלוי בגשם. אם ירד גם או לאו לחצב מספיק מים ומזון בבצלו והוא יפרח במסגרת מחזור חייו ללא כל תלות בגשם.

משקמלה התפרחת על עמוד התפרחת הרעלנים שבה מפסיקים לפעול והצאן יכול ללעוס אותה ולעכלה ללא סכנה,באמצעות תהליך זה דואג החצב לסילוק התפרחת הקמלה מעליו ומוותר על נפילת אל הקרקע שבמידה ומתרחשת אין בה כל תועלת לחצב או לסביבת הקרקע שבה מונח בצלו ולכן החצב מאפשר לבעלי חיים ללעוס ולהינות מהתפרחת הקמלה.

החצב,כאמור,מתנהל ברביה הווגטטיבית אבל גם נעזר בחרקים שפקדו את פרחיו,כשפרחו,ושתו מן הצוף ונדבקו בזרעיו של החצב על מנת להעבירם הלאה לחצבים אחרים ובכך להפיץ את עצמו ולהתרבות בנוסף לתהליך העצמאי.

האסטרטגיה של החצב,קרי:להתרבות בתוך עצמו וגם באמצעות האבקה הנישאת על ידי חרקים,וגם הבצל ושאר חלקי הצמח שהרעלן שלהם מסוכן לרוב בעלי החיים כל אלה – הופכים את החצב לאחד מהצמחים השכיחים בעולם הצומח של ארץ ישראל ואחד השרדנים ארוכי הטווח מבין הצומח בארץ.

ובשל מחזור חייו של החצב אנחנו רואים את התפרחת שלו בסוף הקיץ תחילת האביב אבל החצב לא מבשר את האביב ולמעשה לתפרחת שלו אין שום קשר להתקצרות היום,לירידה בטמפרטורות וגם לא לגשם אלא רק למחזור חייו העצמוני.

והתמונות של החצב,פריחתו וגם חרק שמפרה אותו – כל אלה נלקחו באחד מהכיכרות של כפר-סבא הירוקה שם נשמר הצומח הטבעי של האזור במסגרת גינות חברתיות האוצרות את הצומח הטבעי לאזור.

לגלרית התמונות

לגלרית תמונות התקריב

לגלרית התמונות בשחור ולבן

לגלרית התמונות – האבקת דבורים

מנחם.

בסוף המאה ה-19 מפת הישובים בגדה הצפונית של הירקון,בין שדרות רוקח לנוף ים של היום,מצביעה על ארבע כפרים ערבים,שאדמותיהם,היום,מכילות את רמת השרון,אוניברסיטת תל-אביב,הרצליה ונוף ים.

בדרום האזור,סמוך לגדת הירקון הצפונית,שכן הכפר שייך מוניס. שייך מוניס ננטש עם קום המדינה על ידי תושביו ועל אדמותיו הוקמה רמת אביב ובמקום הכפר עצמו,ששרידיו כבר אינם,הוקמה אוניברסיטת תל-אביב.

צפונית לשייך מוניס היה כפר בשם אג’ליל. לא מדובר בשיבוש השם הגליל (חבל הארץ הצפוני של ישראל) אלא שמה של משפחה שיסדה את הכפר הזה ואשר מופיע ברשומות ההסטוריות,לראשונה,ב- 1881 בסקר הכפרים של הקרן לחקר ארץ ישראל.

בתחילת המנדט הבריטי,מתפצל כפר אג’ליל לשני כפרים,שעדיין מבוסס על אותה שושלת משפחתית, ושני הכפרים מקבלים את אותו השם כשהדרומי נקרא אג’ליל דרום והצפוני….:אג’ליל צפון. אדמותיו של אג’ליל צפון נרכשים על ידי מספר יהודים ומשמשים להקמת שכונה יהודית שהופכת לעיר הידועה בשם…:הרצליה. תושבי אג’ליל הדרומית נוטשים את הכפר עם קום המדינה ואדמות הכפר מסופחות לעיר הרצליה והופכים לחלק בלתי נפרד ממנה.

בחלק הצפוני של הרצליה,היכן שהיום שכונת שדות ים והרצליה פיתוח,שכן כפר נוסף בשם אל-חרם. זהו אחד מההתישבויות המוסלמיות העתיקות בארץ ישראל והכפר נוצר מסביב לקברו של עלי בן עולים הידוע בשם מסגד סידנא עלי.

עם קום המדינה תושבי אל-חרם בורחים מהכפר שלהם,חלקם לטייבה של היום וחלקם כפליטים בדרום לבנון. הכפר,והמסגד של עלי,נזנחים והופכים,עם השנים,לחלק מהממשל העירוני של הרצליה.

עד 1990 מסגד סעידנא עלי עומד מוזנח וניסיונות של מוסלמים מכפרי השרון וגם מהעיר שכם,להגיע למקום ולתחחזק את הקבר של עלי והמסגד שסביבו נתקלים בסירוב עיקש של עיריית הרצליה ולא מעט מתושבי המקום וכן,היו כמה עימותים אלימים על רקע זה.

ב 1990 מחליטה העיר הרצליה לטפח את חוף הים שלמרגלות המסגד וגם את המסגד עצמו. שיתוף הפעולה עם הווקף לא פורסם מעולם ברם החל מ 1990 ועד היום מסגד סעידנא עלי מתוחזק ופתוח כמקום תפילה חופשי לכניסה ולשימוש.

בתחילת 2019 בסביבות המסגד התווספה טיילת מהמסגד ועד לשמורת אפולוניה,טיילת שפותחה על ידי עיריית הרצליה.

עלי בן עולים,הקבור במסגד,הוא צאצא של עומר אל חטיב,החליף השני בחליפות האיסלם ומייסד האימפריה המוסלמית שהתקיימה לאחר מותו של מוחמד. אל חטיב קבור במסגד במדינה לצידו של מוחמד ונחשב לאחד מקדושיה של דת האיסלם. בן עולים הגיע למזרח התיכון בסביבות 1250 ונלחם בצלבנים וככול הנראה,במאבקו זה,מצא את מותו בסמוך לאפולוניה הצלבנית ונקבר במקום. על קיברו,בתקופה הממלוכית בסביבות 1450,הוקם ציון קבר ובהמשך מוקם במסגד,הלא הוא מסגד סעידנא עלי – אדונינו עלי באכה הרצליה/אל חרם.

בשישי האחרון,בשעה שבין הערביים,ביקרנו במקום. באדיבות מתפללי המקום התארחנו בחלקו הפנימי של המסגד,ומאחר ומדובר במקום קדוש לא צילמנו,ואחר כך המשכנו לאורך הטיילת שבנתה עיריית הרצליה בין המסגד לאפולוניה,ואת דרכנו חזרה עשינו על חוף הים.

והתמונות,הן פה מחולקות לארבע גלריות:

סעידנא עלי – בשחור לבן.

סעידנא עלי – הפאונה.

סעידנא עלי – שקיעות.

סעידנא עלי – כל השאר.

מנחם

נהר הירקון זורם,המגמה כללית,מערבה. שעת בין הערביים,שבה שמש שוקעת במערב מהווה הזדמנות לתאורה טיבעית בגב העדשה וביחד עם מימד המים – מזמנת הזדמנות למפגש מרתק בין קרני השמש הזהובות לקצפו הלבנבן של אשד הירקון שיחד עם זמן חשיפה מעט ארוך,ובמגע בלתי אמצעי בין עדשת המצלמה לאשד,מגע רטוב ונעים בסופו של אחד מימיו החמים של קיץ 2019.

והשילוב של תאורת השקיעה בגב העדשה ומי האשד פה לפניכם – כפי שקלטה עדשת המצלמה שלי.

לגלרית התמונות

מנחם.

נהר הירקון הוא מוביל המים בעל הספיקה הגבוהה ביותר אחרי הירדן. אורכו כ-27 קילומטרים והוא זורם מרום של 17 מטרים מעל פני הים. במילים אחרות זהו נהר שאין בו מפלי מים.

הירקון נוצר באקבות האירוע המסיני,כלומר:בסוף הפלאיסטוקן בזמן שמצרי גילמרטר נסגרו והים התיכון התייבש. בארצות סביב לאגן המסיני של הים התיכון נוצרו קניונים ובהם הקניון שבמהלכו עובר היום נהר הירקון.

משתמה התקופה המסינית והים התיכון קיבל שוב את מימיו נהר הירקון המשיך לזרום לים בואדי שטוח שבשל ספיקתו הגבוהה היה מכשול טבעי באזור החוף של ארץ ישראל,מכשול שהיטה את דרכי המסחר אל גב ההר.

בתקופה המודרנית,בעיקר בסוף המאה ה-18 תחילת ה-19 של האלף הקודם,החלו להשתמש במי הירקון להשקייה.כדי לשאוב את המים יצרו,במספר מקומות,סכירה קלה שמכילה בולדרים ממסלע מקומי וגובה המסלע אינו עולה על כמה עשרות סנטימטרים. את המים שנאצרו מאחורי הסכירה שאבו והשקו את השדות.עודפי המים זרמו מעל למסלעת הסכירה ויצרו אשדות.

המאפיין של אשדות הירקון,ושל אשד בכלל,הוא שבעת נפילת המים הם סופחים לעצמם מהאוויר שבחלל שמעליהם ומיד עם נפילתם אל פני הנהר מאחורי הסכירה הם מקבלים גוון לבן ונראים כאילו הוקצפו קימעה.

האשד מתאפיים בנפילה מגובה נמוך מאוד,ומהקצף הלבן שנוצר בבסיס המסכר שיצר את האשד בין טבעי הוא ובין מעשה ידי אדם.

פה,לפניכם,תמונות מאחד מאשדות הירקון,אשד הסמוך לגשר שעל הירקון שעליו חולף כביש 40 דרום.

לגלרית התמונות

מנחם.

כדי למצוא את עצמי בגובה העיניים עם אשד הירקון נכנסתי למימיו הקרירים של הנהר שהתגלו,עד מהרה,כבוגדניים. תוך כדי איתור זוית צילום באשד עצמו הכפכף השמאלי ניתק מרגלי והחל להסחף המורד הזרם. ובעודי עושה דרכי בניסיון להצילו – נשמז זה מרגלי הימנית ובמבט עמוס בצער של פרידה ראיתי את שני כפכפי עושים דרכם אל הים התיכון במורד זרמו הקוצף של נהר הירקון.

בהמשך הדרך,על אחד מהגשרים האירים שליד כביש 5 נסיתי לתפוז זוית צילום של הנהר שהיתה כרוכה בהשתתחות על הישבן עקב החלקה על המסלע שבצידי הגשר האירי. על דרך הנס ציוד הצילום שהיה על גבי שרד את ההשתתחות על הישבן. ניסיון ההחלצות ממצב הביש הזה – גרם לנעל השמאלית לטבול במי הנהר ולראשונה מאז משרתות אותי נהלי ההליכה האילו חדרו מעט מים אל כף רגלי השמאלית…

ומזכרת מהכפכפים שעושות דרכן אל הים התיכון,כמו גם השוט שנלקח אחרי ההשתתחות על הישבן מטה שניהם,פה לפניכם.

לגלרית התמונות

מנחם.

הירקון,מראש העין ועד לאזור שבע תחנות,הוא מוביל מים שהם מי שתיה. מקור מי השתייה הוא בחוק שמחייב את מקורות להזרים לירקון מים ממעינות ראש העין בכמות שתספיק לקיים את החי והצומח הרצנטים והמיוחדים לבית הגדול של הירקון. במהלכו מערבה,מעינות ראש העין לים,מקבל הירקון מים מטוהרים ממתקן הטיהור של הוד השרון,גם זה:במטרה לשמר את החי והצומח הרצנטים לירקון.

בביקור של שפת הירקון בחצר האחורית של המועצה המקומית דרום השרון,איפה שמי עינות ראש העין זורמים בטבעיות השמורה עם ימיו כקדם של הנהר הזה – צילמתי כמה מהתמונות האלה.

לגלרית התמונות.

מנחם.

בתחילת המאה הקודמת אזור הירקון היה מוקף בפרדסים ובשדות חקלאיים עם גדולים אחרים. עוד לפני ההתישבות היהודית באזור,ערביי האזור בנו מבני אבן בסמוך לשפת הירקון,התקינו בהם משאבות מים,שהונעו בדיזל,ובאמצעותן שאבו ממי הירקון שהוזרמו למערכות ההשקיה בשדות ובפרדסים,שבתורן השקו את היבולים.

עם בוא ההתישבות היהודית חלק מבתי המשאבות המשיכו לפעול וחלק פסקו ושימשו לשימושים משניים ובניהם מחסנים ו/או מגורים בזמן הקציר והקטיף על מנת למנוע גניבות והצתות.

לאורך הירקון נמצאים מספר בתי משאבה שכאלה,את זה שבסמוך למועצה המקומית דרום השרון פקנו,הבאגי ואני,והינה כמה מהצילומים שנלקחו במקום.

לגלרית התמונות.

מנחם.