ארכיון 2019

לפעמים,אנחנו בני האדם,משאירים חפץ כלשהו שלכל מי שמביט בו,הוא נראה כמשהו חסר ערך או משהו שנשכח ועבר זמנו.

חפץ כלשהו שלכל מי שמביט בו,הוא נראה כמשהו חסר ערך או משהו שנשכח ועבר זמנו.

זו יכולה להיות משאית ישנה שהושארה במתחם אבו סניינה וזה יכולות להיות בלות החציר שהשאירו חקלאי דרום השרון בחצר האחורית של המועצה המקומית דרום השרון בואכה לגדה הצפונית מערבית של הירקון.

זה זמן רב שאני חולף על פני השדה הזה רואה כיצד צמחיית הקיץ הפראית משתלבת לה עם שלל בלות החציר שהושארו בו. ובכל פעם נחמץ ליבי על שאינני מבקר במקום להנציח את הבלות ואת סביבתן הטבעית ולהשתמש בהן להולכת העין לגדה הצפון מערבית של הירקון וסתם להנציח את הסתלקותו של ערב בצאתה של שבת.

אז,במוצאי שבת האחרונה הבאגי,ואני,שמנו פעמינו אל עבר החצר האחורית של מתחם המועצה המקומית דרום השרון לסט של צילומים ובו בלות החציר המקימות סימביוזה הן עם נופיה של גדת הירקון והן עם הצמחיה הטבעית סביבם והמונומנטים עוטי הבטון שבסביבתן.

והתמונות,הרי הן כאן:

אל הגלריה.

מנחם

כפר אג’ליל היה קיים במקום שהיום נמצאים בו הסינמה-סיטי,מחנה גלילות ומרכז המוסד.צומת גלילות נקראת,למעשה,על שמו של הכפר הזה.

המשפחה הגדולה והמרכזית באג’ליל הייתה משפחת אבו סניינה.

אבי המשפחה,סברי אבו סניינה,רכש ב- 1936 אדמה שנמצאת היום במזרח כפר סבא וגובלת,ממזרח,בכביש שש וממערב באזור התעשיה המזרחי של כפר סבא.

ב – 1948 עם פרוץ מלחמת השחרור משפחת אבו סניינה עזבה את כפר אג’ליל ובניגוד לרבים מתושביה הערבים של א"י פלסתינה,ערב הקמת מדינת ישראל,תושבי אבו סניינה לא ברחו צפונה ו/או למחנות הפליטים שבפאתי ערי הגדה המערבית – אלא:עברו לגור בשטח האדמה שקנה סברי אבו סניינה 12 שנה קודם לכן.

ב 1962 כשהפכה כפר-סבא לעיר השטח המוניציפאלי שלה כלל את כפר אבו סניינה,אותו שטח אדמה שסברי אבו סניינה קנה עשורים אחורה ושהפך,בנתיים,לכפר ערבי שכל תושביו הם אזרחים ישראלים בעלי אזרחות,ולא תושבי ישראל כמו אלה של מזרח ירושלים,וזכויות הצבעה.

אף על פי שאבו סניינה היא חלק מוניציפאלי מכפר-סבא רק ב 2010 הוכר ה"כפר" כשכונה ונכלל במקבץ השכונות המזרחיות של כפר סבא יחד עם שכונת קפלן ויוספטל. הכללת אבו סניינה במערך השכונות של כפר סבא לא עבר בשקט וחברי מפלגות הימין במועצת העיר התנגדו להפיכת אבו סניינה לשכונה שוות זכויות כשאר שכונות מזרח העיר.

אחרי מלחמת ששת הימים,כשהגבול עם ירדן התרחק משכונת אבו סניינה ועם השנים התפתחה השכונה מכמה משפחות בודדות למעין כפר ערבי קטן או,אם תרצו,לשכונה ערבית במזרחה של כפר סבא.

אי קבלת תושבי אבו סניינה כתושבי שכונה משכונות כפר סבא רבתי יצרה מצב משונה שבו תושבי אבו סניינה משלמים ארנונה לעיירית כפר סבא אך מקבלים ממנה מעט מאוד שרותים מוניציפאלים,כה מעט שעולה השאלה – האם בכלל.

המים לשכונה מסופקים מבאר שנמצאת בפאתיה הדרום מערביים של השכונה,חשמל מקבלים תושבי השכונה מהרשות הפלסתינאית,תקשורת קווית מחברת בזק הישראלית ואת החינוך מספקת העיר ג’לגוליה ואת האשפה מסלקת עיריית כפר-סבא והביוב מטופל בבורות ספיגה בחצרות הבתים,שכונה לא מחוברת לביוב העירוני,אזור התעשיה אבו סניינה הסמוך,דווקא כן.

אבו סניינה מכילה,היום, כ-80 בתי אב רבים מהם מתפרנסים מנהיגת משאיות כבדות ובמסגרת תוכנית המתאר העירונית של 2010 עיריית כפר-סבא בנתה,עבור תושבי השכונה,מסוף משאיות באזור התעשיה המזרחי,שגם נקרא,אגב,אבו סניינה.

בקיץ 2019 פלוני אלמוני שלח אש בשדות אבו סניינה,אלה שבסמוך לבאר המים של השכונה ואלה שבצד הצפוני של כביש 55 מצפון לקבר בנימין. לא צריך להיות חוקר שריפות כדי לראות בברור שמדובר בשדות שהוצתו שכן בין השדות עוברים כמה וכמה כבישים,כביש 55 וכבישי הגישה של אזור התעשיה אבו סניינה.גלרית התמונות – בצבע.בקיץ 2019 פלוני אלמוני שלח אש בשדות אבו סניינה,אלה שבסמוך לבאר המים של השכונה ואלה שבצד הצפוני של כביש 55 מצפון לקבר בנימין. לא צריך להיות חוקר שריפות כדי לראות בברור שמדובר בשדות שהוצתו שכן בין השדות עוברים כמה וכמה כבישים,כביש 55 וכבישי הגישה של אזור התעשיה אבו סניינה.

השדות שהוצתו היוו מפלט אחרון לחי ולצומח הטבעי של שיטחי שכונת אבו סניינה והם ניזוקו כליל.

סיבה נוספת שאין לי ספק שמשהו שלח אש בשדות האלה נובע מכך שכשביקרתי בשכונה על מנת לצלם את השדות השרופים והעצים שניצלו מהשריפה כמה מתושבי השכונה החלו להסתובב סביבי בחוסר שקט ובחשדנות רבה. אחד מהם,שהיה מנומס מאוד וחביב מאוד,העז לשאול למעשי וכשהסברתי,וגם מסרתי את שמי,ומשראה שאינני חורש מזימות הושארתי לנפשי – לצלם.

והתמונות,מההצתה בשדות שכונת אבו סניינה הן – לפניכם פה.

גלרית התמונות – בצבע.

גלריית התמונות – שחור לבן.

מנחם.

16 ביוני 1967. כף קנברל,פלורידה ארה"ב. משטח שילוח מספר 39 טיל סטורן 5 שבראשו אפולו 11,המשימה: נחיתה על הירח.

השעה 09:32 שעון פלורידה 16:32 שעון תל אביב: ניל ארמסטרונג,אדווין "באז" הולדרין ומייקל קולינס בתא אפולו 11 חווים את אחת מכוחות ה G העצומים ביותר שהופעלו על גוף אנוש בדרך להתנתקות מכוח המשיכה של כוכב הלכת ארץ ומעבר לכוח המשיכה של הירח ונחיתה עליו – נחיתה שאירעה כמה ימים מאוחר יותר ב – 20 ביולי 1969.

חמישים שנה שש שעות ו 44 דקות מאוחר יותר בישראל,מתחיל לקוי הירח האחרון לעשור השני של המאה ה- 20. מדובר בלקוי ירח חלקי (כ- 65 אחוזים מצידו המואר של הירח) ואילו לקוי הירח,המלא,הבא יקרה בתחילת העשור הבא ב – 7 בספטמבר 2025.

מהלך הלקוי: תחילת הלקוי הוא בשעה 21:44. בשעה 23:02 נכנס הירח לחרוט הצל של כדור הארץ,וחלקו הצפוני (העליון) מתחיל…להחשיך.

הלקוי ממשיך עד לשיאו בשעה 00:31 או אז כ 65% מהירח מוחשכים. לאחר שעה זו מתחיל הירח "להתמלא" מחדש עד לגודלו המלא בשעה 01:59 לפנות בוקר.

תצלומי הלקוי הזה צולמו החל מהשעה 21:45 ובכל כעשר דקות.

אל הגלריה.

מנחם.

הנצרות איננה דת מונוליטית,והיא נחלקת לזרמים רבים כגון:הפרוטסטנטים,הקתולים הכנסיה הרוסית ועוד ועוד.

בתוך הזרמים השונים של הנצרות קמו להן אגודות שמוקמות לצורך מטרה,או מטרות,מסוימת ועם השנים,האגודות הללו,צברו הון אנושי ופיננסי ולא פעם מנצלות את יכולת ההשפעה שלהן לצורך התארגנות פוליטית שמוצאת את דרכה לספסלי הפרלמנטים בעולם בכלל במערב אירופה,בפרט.

ב- 1845 מקיים האב עימנואל ד’אלזון קונגרס של כמרים קתולים בעיר נימס שבצרפת. קונגרס הכמרים מתאגד לאגודת כמרים קתולים בצרפת,איגוד שמקבל את ברכת הותיקן ב 1864 והופך לקונגרס הכמרים A.A כלומר Augustinians of the Assumption שהוא,למעשה,קונגרס הכמורה בין לאומי שמתקיים בכל העולם הקתולי תחת השגחת הותיקן ובברכתו.

קונגרס ה A.A הצרפתי מיחד את פעילותו בטיפול בצלינים לירושלים. בחלקה השני של המאה ה– 19 בעולם הנצרות הולכת ומתפתחת עלייה לרגל – צלינות,למקומות הקדושים בארץ הקודש בכלל ולירושלים בפרט.

הצלינים,שמגיעים לארץ נתקלים בקשיים שכוללים קשיי התנידות מנמלי הארץ,בעיקר יפו,ועד לירושלים וגם במיעוט מקומות לינה ואחסניה בעיר.

ב – 1873 קונגרס ה A.A הצרפתי לוקח תחת חסותו את הצלינים הצרפתים ששמים פעמיהם ירושלימה וב– 1882 רוכש הקונגרס שטח של 4000 מטרים מרובעים מערבית לחומת העיר העתיקה בירושלים מערבית לשער החדש. הקונגרס בונה באתר מבנה אחסניה עבור הצלינים הקתולים הצרפתיים.

ב 1900 במימון קונגרס הכמרים A.A מצרפת מרחיב את אחיזתו בשטח שמול לחומות העיר העתיקה,מערבית לשער החדש,ומקים במקום בית אחסניה לצלינים שכולל מלון,כנסייה ומגורי כמרים. המקום מקבל את השם "הגברת שלנו בירושלים" ובשפת המקור Notre Dame of Jerusalem.

בעקבות נזק מחלופי אש בין הלגיון הירדני לצה"ל,בתקופה שלפני מלחמת ששת הימים,נפגע מבנה הנוטר–דם בירושלים ועיקר הנזק מוסב לכנסיה. בשלהי מלחמת ששת הימים,במימון קונגרס ה A.A הצרפתי משופץ המבנה כולו וגם הכנסייה ולאגפו המערבי מתווספת מרפסת שלימים ממוקמת בה מסעדת גורמה שנושאת את שם המקום.

המסעדה משקיפה אל עבר העיר העתיקה והמקומות הקדושים לשלושת הדתות – והתמונות ביקורינו שם לפניכם.

אל הגלריה.

מנחם.

"ושכולם ידעו שזה לא סתם מכשיר
הוא המצאה לאנושות, עליו כתבו גם שיר
כי אי שם בקיבוץ יושב בבית דור
של ילדים שמחכים לשמוע רק טרקטור"

שיר הטרקטור,גלעד פרי.

בשנות העשרים,של המאה הקודמת,עלתה מלודג’ שבפולין קבוצה של יזמים יהודים כשברשותם הון,כספי ואנושי,שמוכן להשקעה בארץ ישראל המנדטורית דאז.

מספר יזמים מקבוצת לודג’ החליטו ב 1924 להקים חברה ליצור טקסטיל שתיצר בארץ ישראל מוצרי טקסטיל תמכור אותן בשוק המקומי ואת יתרת הייצור תיצא לאירופה.

לחברה שהתאגדה בישראל המנדטורית ונרשמה ברשם החברות המנדטורי קראו:”לודג’יה חברה לטכסטיל בערבון מוגבל" והחברה נרשמה ברחוב נחמני 43 תל אביב.

מפעל היצור של לודג’יה הוקם ברחוב נחמני 43 בתל אביב,שם נרשמה החברה,כאמור. עד מהרה הסתבר שהמפעל זה,במיקומו הנוכחי ותחת הנהלת היזמים המקימים עתידו – לוט בערפל.

על מנת לשמר את הון ההשקעה וההון האנושי העבירה קבוצת היזמים את ניהול החברה כולה ליזם הטכסטיל אריה שנקר.

שנקר העתיק את מפעל היצור מנחמני בתל אביב לשכונת "אגרובנק" שבחולון,שם המפעל עבד ועד מהרה קצר הצלחה כשמוצריו משווקים בא"י פלסתינה המנדטורית ואף ויוצאים לאסיה ולאירופה.

ב 1961 51% מהון המניות של לודג’יה נמכר מידי קבוצת היזמים המקימה ליזם ישראלי בשם טימור רוזנבאום. רוזנבאום הזרים לקבוצת לודג’יה הון כספי וגם הון אנושי ותחת השותפות הזו הפעילות של החברה גדלה ועימה הרווחיות.

ב 1977 נזקקה קבוצת לודג’יה להזרמת חמצן נוספת והיא נהפכה מחברה פרטית לחברה ציבורית לאחר שנרשמה בבורסה של תל אביב כלודג’יה חברה לטכסטיל בע"מ.

עדיין ב 1924,עדיין בתל אביב והפעם בשכונת פלורנטין:מקים אהרון רוטלוי חברה ליצור מוצרי טקסטיל והוא רושם אותה כרוטקס בע"מ. במקביל ללודג’יה,גם הפעילות העסקית של רוטקס גדלה והיצור פורץ את גבולות א"י המנדטורית ומיוצא לשווקים באירופה ובאסיה.

שתי החברות,לודג’יה ורוטקס,פועלות במקביל בשוק הטקסטיל הישראלי עד ל 1985. ב 1985 רוכש רוטלוי את השליטה בחברה הבורסאית לודג’יה טכסטיל בע"מ והוא ממזג את שתי החברות לענק טכסטיל אחד שנקרא:”לודג’יה רוטקס בע"מ".

פעילות הטכסטיל של לודג’יה רוטקס כוללת מפעלי יצור במרחבי ישראל וביניהם מפעל יצור ברחוב המלאכה מספר 2 בכפר סבא.

ב 1934 מיסדים שני תושבי תל אביב חברה לצביעה ואשפרה של בדים בשם ארגמן. חברת ארגמן הופכת לשחקן מרכזי,וכמעט מונופוליסטי,בענף הצביעה והאשפרה של חומרי הגלם לטכסטיל ואחד מלקוחותיה הגדולים הם לודג’יה ורוטקס.

ב 1996 רוטלוי רוכש את חברת ארגמן וממזג לתוכה את לודג’יה רוטקס הבורסאית וביחד כל פעילות הטכסטיל עוברת לעבוד תחת חברת ארגמן בע"מ וחברת לודג’יה רוטקס נמחקת מהבורסה בתל אביב ונרשמת,מחדש,כלודג’יה רוטקס השקעות בע"מ.

בסביבות 2004 פעילות הטכסטיל של חברת ארגמן עוברת לרומניה וכל פעילות היצור,האשפרה והצביעה בישראל נסגרים,נמחקים או נמכרים במחירי מציאה לחברות טכסטיל אחרות. ההון שנצבר מחיסול פעילות הטקסטיל של ארגמן נצבר,יחד עם נכסי הנדל"ן שנאספו עם השנים,תחת לודג’יה רוטקס השקעות הפרטית של משפחת רוטלוי.

כך גם קורה למגרש ברחוב המלאכה מספר 2 בכפר סבא שעד 2016 הכיל חנות לממכר מוצרי הלבשה תחתונה תחת המותג לודג’יה רוטקס כשבפועל כל הייצור מגיע מרומניה. משנסגרה החנות חלק ממפעל היצור נהרס ונגרס עד דק כולל גג האסבסט שלו שהובל לקבורה נגב.

בחודש האחרון נהרסו כל המבנים נותרו על המגש של לודג’יה רוטקס ברחוב המלאכה 2 כפר סבא ובהמשך יוקם במקום קניון מרשת קניוני G.

בערבו של יום הגיעו שני זחלים לבניין המשרדים ששכן בחלקו הדרום מזרחי של מגרש לודג’יה רוטקס ברחוב המלאכה 2,כפר סבא. שני הזחלים החלו להפליא מכותיהם בבנין המשרדים כשבזה אחר זה,בנחישות עם כוונת הרס,חבטו בקירותיו של הבניין שנכנע תחתיו וכעבור שתי לילות הפך לתל הריסות מעלה ענני אבק כרשף עשן נחיריו של דרקון שזה עתה הוכנע בידי סמוראי.

שאון כפות הסמוראי הזחלילי החובטות במבנה המשרדים האומלל – הבריחו אותי לחיקו השקט והקריר של פארק כפר-סבא הסמוך. כשאני חמוש במצלמה,חצובה ופנס כיס ניצלתי את שאון ההריסה לצלם את ספסלי פארק כפר סבא – ואת תמונות הספסלים,פה לפניכם.

לגלרית הספסלים.

חולפים להם עוד כמה ימים ואני רואה את כפות זחלילי הסמוראי בשטח של רוטלוי ניגשים למבנה הגמלוני שבחלקו הצפון מזרחי של המתחם. מבנה שפעם היה מפעל ליצור טקסטיל. והזחלילים חובטים במבנה עם כפותיהם – ללא רחם עד שגם הוא קורס תחתיו ונכנע.

ואת מכותיהן של הסמוראים הזחליליים הנצחתי,גם כן,והתמונות באלבום שלפניכם.

לגלרית הזחלילים הסמוראים.

מנחם.

כשאני מתעתד להגיע למקום שצילום בו איננו בתחום נושאי העניין שלי,או שלא בטוח שאתקל במשהו ששווה הנצחה בצילום או שפשוט,אני,מעדיף מצלמת DSLR בהישג יד ולא סובל לצלם בפלאפון.

הקנון D1000 היא הותיקה במצלמות הקנון שבסט שלי,וגם הקלה וזו שאצלי הכי הרבה זמן ואני מכיר….את כל רזיה. דרך קבע מחוברת למצלמה הזו עדשת 18-135 של קנון אך הפק"ל הזה – איננו קשיח.

לאחרונה,אחרי שה D1000 עברה סט קינפוג היא החלה להיות לא ממושמעת. חוסר המשמעת בא לידי ביטוי,בעיקר,בכפתור שיורה את התמונה. כבר כמה פעמים שחוסר המשמעת הזה גרם לי לעקוף את ההגדרות האישיות שעשיתי ב D1000 מה שהפך,פחות או יותר,לבלתי נסבל.

https://www.cyta.co.il/kfar-saba-park-eclectic/הזדמן לי היום לשים לצידי את ה D1000 ולצאת לפרק כפר סבא. לקח לי קצת זמן להבין מהי ההגדרה האישית שקינפגתי במצלמה שגרמה לחוסר המשמעת ועוד,פרק זמן קצר לתקן את ההגדרה הסוררת.

כל כך התלהבתי על כך שהצלחתי להחזיר את המשמעת ל D1000 ולהסיר אותה לרצונותי שצילמתי כ 240 תמונות…. רובן המכריע לא תראנה אור יום כי אינן שוות את זה.

מכל מקום מתוך מסע הצילום הזה והחזרת ה D1000 לשורות המשמעת וההכפפה שלה לרצונותי כמה מהתמונות שלקחתי,אחרי קצת עבודת Post-production,כאן לעיונכם.

לגלרית התמונות

כשנוסעים בכביש 40 מערבה,מכפר-סבא לכיוון צומת עדנים,חולפים על פני צומת נווה ירק. צומת נווה ירק מנתב את כביש 40 בכיוון,כללי,ממזרח מערבה,את כביש 5112 כביש הגישה למושב נווה ירק וכביש לשום מקום שיוצא מהחלק הצפוני של הצומת לשדות החיטה שככל הנראה שיכים למושב עדנים.

זה כמה שעבועות שאני חולף על פני צומת נווה ירק ורואה את שדות החיטה נקצרים ואת נחל קנה,העובר ממש באמצע השדות,הולך ומתיבש,ובכל פעם שאני חולף שם אני רואה,בעיני רוחי,תמונות שבקומפוזיציה שלהן יש שילוב של השיבולים הקצורות שמהלכן עוקב אחר נפתולי נחל קנה ההולך ומתיבש…

יום שישי 18:20. השמש בזניט של 17 מעלות – תחילתה של שקיעה ובמרחב עירוני מצב השמש הזה מצויין לצילום. הבאגי,שחזרה לכושר תנועה,סוחבת אותי ואת ציוד הצילום לצומת נווה ירק. כשאנחנו מגיעים לצומת,הבאגי ואני,שמים פעמינו ימינה לכביש לשום מקום שמוביל אותנו ממש לאותו שדה שקימורי החיטה הקצורה שבו זהים לנפתולי נחל קנה.

"מחנים" את הבאגי בפאתי השדה,מרכיבים עדשה על המצלמה ויוצאים לדרך … להפוך את התמונות מעיני רוחי למציאות שתסופר בתמונות.

בשעה שהבאגי ואני עשינו דרכינו אל הכביש לשום מקום,השמש שקעה מעט והתעקשה להיכנס ישר לעדשה שלי ולחרב כל קומפוזיציה שביקשתי להפוך מעיני רוחי לתמונה. ואם לא די בכך,תוך כדי מאבק בשמש הפולשת לעין העדשה,גליתי על העינית נקודה שחורה שהתעקשה להישאר גם כשהחלפתי עדשות.

סופו של דבר: הניסיון להפוך את שדה החיטה והנחל שבאמצעו לסיפור מצולם,ומוצלח מן הסתם,הפך למסכת של מלחמה עם השמש העיקשת,נקודה שחורה בעינית המצלמה שהסיחה את דעתי ובסופו של דבר:אני והבאגי חזרנו לכפר סבא מאוכזבים,עם כ 28 תמונות שרובן הן הנצחה של המאבק בין תפיסת קומפוזיציה שתתאר את קימורי החיטה הקצורה במקבילים לנפתולי הנחל שחוצה את השדה לשניים,לבין המציאות שהפכה את הפיכת הסיפור המתואר הזה לתמונה שתספר אותו – כל זה נכשל ומאחר ובקרוב החיטה תיאסף לא בטוח שתהייה הזדמנות נוספת.

ובנתיים,מצרפות כמה תמונות שכן הצליחו לתפוס את יחודו של שדה החיטה הזה אם כי,עדין,רחוקות מלספר את הסיפור שקורה שם.

אל הגלריה

מזרחית לבית שמש שוכנת שמורת נחל דולב. זו שמורת טבע מוכרזת אך איננה מסוגרת והגישה אליה חופשית.

השמורה נמצאת באגן ההיקוות של נחל שורק ובתוכה זורמים מספר נחלים שמתנקזים לנחל שורק שבעצמו נשפך לים התיכון באזור אשדוד.

אחד מיובליו של נחל שורק הוא נחל המערות או נחל מערת התאומים. זהו נחל קצר שמנקז את המורדות הדרום מערביים של שמורת דולב אל עבר נחל שורק. הנחל הוא אכזב.

במעלה הנחל,כקילומטר וחצי מחניון הנחל,נמצאת מערת התאומים. זוהי מערה קרסטית שבנוסף לכמה נטיפים וזקיפים יש בה אוכלוסיה של עטלפים מארבע סוגים.

הדרך למערה מתאפיינת בפאונה ים תיכונית ובעונה הזו של השנה,כוללת צמחיה וחרקים המאפינים את תום תקופת האביב ותחילת הקיץ.

הגענו לנחל התאומים ביום השביעי של פסח,מוקדם בבוקר גם כדי לתפוס את התאורה הטבעית המטיבה עם עין המצלמות וגם כדי להקדים את מטילי הפסח ולחזור לשרון לפני הפקקים.

במערת התאומים לא צילמנו וזאת על מנת שלא להפריע את מנוחת העטלפים וגם,כי צילום במערה מצריך חשיפה ארוכה וחצובה. החצובה הושארה מאחור בשרון ולא היתה לנו עדשה המתאימה לחשיפה ארוכה המתאימה לתנאי המערה…וגם:שמחנו שלא להפריע לעטלפים.

המערה נחקרה ב 1999 והמחקר הארכיאולוגי מצא בא מטמון מימי בר כוכבא מטמון זה,וממצאים אחרים,מעידים על שימוש במערה בתקופת בר-כוכבא.

בדרך למערה,בתוואי נחל מערת התאומים,קלטה עין המצלמה מעט מהצמחייה של סוף האביב וגם את החרקים באו ליהנות מהצוף ו"על הדרך" להעביר את צאצאי הדור הבא לאביב הבא.

את התמונות חלקתי,הפעם,לשני אלבומים זה שעוסק בצמחיה,וזה שעוסק בחרקים שבאו לבקר אותה.

לגלרית הצמחים

לגלרית החרקים

יחד עם המים והצמחייה המוריקה מגיעים פרוקי הרגליים,שמוצאים את מזונם בינות לשלל הצמחים המלבלבים וגם,משחקים את תפקידם בטבע כלומר: העברת אבקנים על מנת להעמיד את דור ההמשך של הצמחים,מן הסתם – לחורף הבא.

בדרך למפל הלבן ניצלתי את ההזדמנות להגיע להתבוננות קרובה בשלל פרוקי הרגליים והדבורנים שנכרו בדרכי וגם אפשרו למצלמה שלי לחדור לבית הגידול שלהם ולצלמם בקירבה אינטימית שלא מזדמנת באופן שכיח.

אל הגלריה

החורף האחרון,מבורך כשהיה,מילא את מישורי רמת הגולן במרבד של ירוק,צהוב כתום ואדום. בולט במיוחד הפרג שעליו באדום בוהק ממלאים את הפאונה של סוף החורף בגולן. הפרג,עבורי,הוא אחרון משפחת ה"אדומים" (הכלנית,הנורית,הצבעוני והפרג) שבפריחתו מבשר את סוף החורף.

בדרך כלל הפרג נראה לי כפחות מפואר ממשפחת ה"אדומים" של החורף ברם:הפרגים ברמת הגולן,בשלהי חורף 2019,מפוארים בצורתם,עלי הכותרת שלהם בוהקים באדום שלהם והם גדולים מאלה שאני רגיל מהם – ומאוד מאוד מרשימים.

יחד עם הפרגים שלל צמחים מהפאונה של הגולן נקלטו בעין המצלמה והם לפניכם.

אל הגלריה