כשאנחנו חושבים על מלח,אותו מוצר טיבול הממליח כמעט כל פריט מזון,אנחנו חושבים על ים המלח וסבורים שעיקר המלח במשק הישראלי מקורו בים המלח.
לא כך הדבר. ב 1921 סר וינסטון צ’רצ’יל שר המושבות בממשלת בריטניה נתן לחברת יק"א הארץ ישראלית זיכיון לכריית מלח. מפעל המלח,ומקום הזיכיון,היה בסמוך למושבה עתלית. במקום הוקם מפעל לאידוי מי הים וכריית המלח שבהם,כשבריכות האידוי מחליפות מערכת של ביצות שהיו בחלק הצפוני של המושבה באזור נחל אורן.
הבעלים של חברת יק"א (לימים יוחלף שמה לפיק"א) היה הברון ד’רוטשילד שהוריש את החברה,והזיכיון לכריית מלח בעתלית,לבנו ג’יימס וכשהאחרון נפטר הוא הוריש מחצית ממניות החברה למדינת ישראל. ב 1957 מכרה המדינה את חלקה בחברה והיא הפכה,מאז ועד להיום,לחברה פרטית שחליפה ידיים עד לבעלות הנוכחית שבה חברת המלח הפכה לחברת אחזקות ובבעלותה מפעלי המלח בעתלית ובאילת וגם בעלת השליטה בבנק הפועלים.
חברת המלח שלה הזיכיון,מטעם מדינת ישראל,לכריית מלח הפכה לחברה פרטית בשם מלח הארץ,והרחיבה את פעילותה לכריית מלח מבריכות אידוי בצפון מפרץ אילת.
נכון לשעת כתיבת דברים אלה עיקר המלח מופק מבריכות האידוי של מלח הארץ בצפון מפרץ אילת ומיעוטו מגיע מהמפעל הותיק בעתלית.
המלח מים המלח הוא מוצר לוואי של תהליכי הפקה של חומרים אחרים ממי הימה ותמלחת המלח ושאר פסולת מפעולות מצוי מי הימה אמורה להיות מועברת לחלק הצפוני של הימה על מנת להעלות את מפלס המיים,פרויקט שהושת על מפעלי ים המלח במטרה לשמר את הימה…
בשבוע האחרון של אוקטובר ביקרנו בבריכות האידוי של חברת מלח הארץ בעתלית כמו גם בחוף הים הסמוך למבצר הצלבני בעתלית,והתמונות: הן כאן לפניכם:
מנחם.
