בשנת 25 לפנה"ס מתחיל הורדוס בבניית עיר נמל דרומית למגדל סטרטון. בניית העיר מסתיימת בשנת 13 לפנה"ס והורדוס מכנה אותה קסריה מריטמה,בתרגום חופשי:עיר הנמל קסריה.

גולת הכותרת של קסריה ההרודיאנית הוא הנמל שלה. מדובר בנמל שנבנה לא בפתח נחל או נהר והיה הנמל הגדול ביותר באימפריה הרומית,והרבה זמן אחריה,שהיה בנוי בחוף ים ללא שפך של נחל. הנמל היה,ועדיין,הישג הנדסי מגדוליה השגי הבניה הרומית,ושילב טכנולוגיות בנייה של בטון מושקע במים טכנולוגיות שרק בעת החדשה מצא האדם דרכים לחכות אותה לישומים דומים.

שיאה של קסריה מגיע בשנת 6 לספירה אחרי מותו של הורדוס ולאחר שבנו ארכלאוס מודח משלטון, אז הפכה קסריה למקום מושבו של הנציב הרומי בארץ ישראל,ולנמל היבוא והמוצא העקרי במזרח הקרוב,תוך ישום של יתרון הגודל והעובדה שהיה מחובר לים פתוח ובכך איפשר עגינתן של הגדולות באוניות של אותו הזמן.

כהרגלו של הורדוס:הוא צייד את קסריה בכל המתקנים מאפיינים עיר רומית בת זמנו,ולדידי:גולת הכותרת של קסריה,למעט הנמל שלה,הוא הצ’רקוס שלו או אם תרצו ההיפודרום.

הצ’רקוס של קסריה נמצא בחלקה הדרומי,בין התיאטרון לנמל. כשהורדוס סיים את בניית העיר בצ’רקוס היו מושבים רק בצידו המזרחי והמושבים פנו מערבה.

בצ’רקוס נערכו תחרויות רכיבה על סוסים הרתומים לעגלות רתומות לשניים או ארבע סוסים,ובשל המבנה שלו נחשב לאחד הצ’רקוסים המאתגרים ביותר באמפריה.

במרכז הטריבונה המערבית היה מושב המכובדים שאותו פקד הנציב הרומי והורדוס בעצמו. לקראת סוף תקופת הורדוס קרנו של הצ’רקוס ירד ותחרויות של מרכבות רתומות לסוסים הלך והתמעט בו,במקום זה השתמשו בו תושבי העיר כזירה להאבקות בין גלדיאטורים,כשאין לנו מידע האם היו שם,גם,מלחמות בין בני אדם לחיות פרא.

במאה ה- 6 לספירה,כאמור לאחר מות הורדוס והדחת בנו,הופכת קסריה לעיר החשובה בפרובינקיה ג’ודיאה והצ’רקוס משופץ ומתווספת לו שורת מושבים החלקו המערבי,במקביל לקו החוף. הצ’רקוס המשופץ והמוגדל נחנך במעמד הנציב הרומי וקיסר רומא.

במסגרת לימודי הארכיאולוגיה שימשתי כמנהל אזור חפירה. החפירה שעליה הייתי אחראי היתה בחלקו הדרומי של הצ’רקוס בין החלק הדרומי של שורת המושבים המזרחית לשורת המושבים המערבית,המאוחרת יותר. החפירה ב’צרקוס בוצעה מטעם רשות העתיקות,בראשות ד"ר בן פורת יוסף,ואני חפרתי באתר מטעם אוניברסיטת חיפה,החוג לארכאולוגיה.

רובו של הנמל ההרודיאני נמצא כיום מתחת לפני המים,וממש לאחרונה הוכרז הנמל כגן לאומי תת ימי והוסדרו בו מסלולי צלילה לביקור מסודר ומוסדר בנמל השקוע.

בתקופה הרומית,וגם הרבה לפניה היו פעילים לא מעט נמלי ים לחופו של הים התיכון באגנו המזרחי ובחופי ישראל,נזכיר את:נמל דור ונמל עתלית ועוד. כולם כיום:מתחת לפני הים. מדוע?

מחקר של אוניברסיטת חיפה ואוניברסיטת סן-דיאגו בהובלתו של פרופ אסף יסעור לנדאו מגלה שעד לתקופה ההלניסטית פני הים התיכון עלו אופן די עקבי בסדר גודל של כחצי מטר בעשור. בתחיל התקופה הרומית וקצת לפני תחילת הספירה פני הים,במשך כמאתיים שנה,עולים בשני מטרים. עליה זו גורמת לנמלי הים התיכון באגן המזרחי להתמלא במים ולשקוע מתחת לפני הים. יחד עם פעילות טקטונית האופינית למדף המזרחי של הים התיכון הנמלים בכלל ונמל קסריה בפרט,שקעו מתחת לפני הים נהרסו ויצאו מכלל שימוש – לעד.

המאמר המלא פורסם ב Plos One ותרגום לעברית באתר הידען.

בשישי שעבר ביקרנו בקסריה,והתמונות של ההיפודרום והנמל – הן כאן לפניכם:

לגלרית התמונות.

מנחם.

תל אביב יפו כיחידה מוניציפאלית מחולקת לתישעה רבעים,החלוקה לרבעים קשורה בהתפתחותה ההיסטורית והעירונית של העיר העברית הראשונה. החלוקה לרבעים איננה נהירה לרוב הבאים בשעריה של העיר,אבל מי שמתעניין בהסטוריה שלה ובשונות הנופית של הנוף העירוני,בתל אביב,יודע להבחין בין הרבעים השונים.

בחלק הראשון של פרויקט צילומי נוף עירוני תל אביב,שמתי יהבי על רובע:הצפון הישן.

הצפון הישן – רובע 4 תל אביב יפו:

רובע הצפון הישן משתרע בין הירקון בצפון לשדרות בן גוריון בדרום,ומרחוב איבן גבירול במזרח ועד לים במערב.

הבנייה ברובע החלה בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת ומהווה יציאה ממרכזה של העיר מיום הקמתה ועד לתחילת הבנייה ברובע. באותה תקופה,וכחלק מהתרחבות העיר העברית הראשונה,נבנו שכונות מחוץ לרובע 4 ואשר קשורים,הסטורית וארכיטקטונית,עם הבנייה ברובע ברם:אדבוק בחלוקה האדמינסטרטיבית של עיריית תל אביב שבה החלק הדרומי של היציאה ממרכז העיר העברית הראשונה נקרא רובע מרכז תל אביב,עליו בפעם אחרת.

בין 1927 ל 1929 הארכיטקט הסקוטי סר פטריק גדס בונה עבור עריית תל אביב תוכנית המתאר הראשונה של העיר. רובע 4 הוא חלק מתוכנית המתאר של גדס והוא מתאפיין ברחובות אורך במקבילים לחוף הים (דיזנגוף ואבן גבירול) ורשת של רחובות הניצבים להם שנשמכים ממערב,מחוף הים,למזרח. בתוך רשת הרחובות הזו שתל גדס מערך של גנים וריאות ירוקות. עקרונות תוכנית גדס נמשכו בתכניות המתאר הבאות של תל אביב ולמעשה משמשות עד היום.

כאמור,רובע הצפון הישן נבנה החל בשנות השלושים של המאה הקודמת וביתר שאת בשנות הארבעים של המאה הקודמת ותוכנית המתאר של גדס נשמרת על כל מרכיביה בבניית הרובע. הבנייה בצפון הישן נפסקת עם קום המדינה ועוברת לצפון החדש עליו,בהזדמנות אחרת.

בתוך הרובע הרביעי,הצפון הישן,נכללת העיר הלבנה,שלא ביקרתי בה הפעם,שהוכרזה שאתר מורשת עולמי בשל סיגנון הבאהוס המשמש את הבסיס האריטקטוני של מבני העיר הלבנה שברובע.

מחוץ לעיר הלבנה,שברובע,זרוע הצפון הישן בבנינים בעלי משמעות הסטורית והעירייה,נכון ל 2021,עושה מאמצים להכריז על מבנים בעלי משמעות הסטורית כמבנים לשימור ועל אלה שלא לשימור,מאפשרת הקמת בניינים חדשים תוך שמירה על המרקם העירוני היחודי של הרובע ועל עקרונות תוכנית גדס בכל הקשור לרשת הרחובות,כאמור,ולריאות הירוקות.

והתמונות,הפעם בצבע,מהביקור בצפון הישן,ללא העיר הלבנה,הן כן לפניכם:

לגלרית התמונות – הצפון הישן בצבע.

מנחם.

סוגת הצילום העקרית,אך לא היחידה,שלי היא צילום נוף. אין זה אומר שלא אצלם סוגות אחרות,זה כן אומר:ציוד הצילום שלי מוכוון לסוגה הזו וראיית העולם שלי היא מהעין של צילום נוף.

צילום נוף עירוני הוא סוגת צילום העומדת בפני עצמה עם הרבה גוונים וממשקים לסוגות אחרות כמו,למשל: צילום ארכיטקטורה וצילומי אדם ופרוטרטים.

ככל שחולף הזמן,והניסיון,סיגלתי לעצמי אמות מידה שנכונות לכל סוגת צילום שאתנסה בה,בכלל,ולצילומי נוף,בפרט. אחד מאמות המידה הזו,ואני חייב לומר העדפה אישית,היא סלידה מנכוחות של בני אדם בצילומים שלי.

תכונה נוספת,שמתווספת לשלל התוכונות האישיות,המולדות והנרכשות,היא להסתכל על הסביבה בעיינים של צלם,עיניים שחושבות על קומפוזיציה,על סיפור בתמונה והעברת מסר אישי ויחודי.

מרחב הידע המשמש אותי נוגע בהרבה מאוד סוגות צילום כולל כאלה שמעולם לא התנסתי בהן. באחד מהימים,אני צופה בסרטון של צלם בריטי שאני עוקב אחריו,שלוקח איתו מצלמת Point ans Shoot של ישנה של ניקון טוען אותה ברול פילם צבעוני,ואחר כך ברול פילם שחור לבן,ויוצא להסתובבות צילום ברחובות לונדון. במהלך הסרטון מציין שהוא מבקש לחרוג מכללי הצילום המסורתיים כמו חוק השלישים ולצלם את הלא נודע שמספק צילום בפילם על מנת לאתגר את עצמו וכי כללים:הן נועדו כדי שנפר אותם בעיקר אם זה לצורך יצירת:אומנות בעלת אמירה אישית.

עם הזמן,והניסיון,בתחום הצילום סיגלתי לעצמי את הצורך ביצירת פרויקטים שיכללו בתוכם את כל מה שאני מצפה ממסע צילום מוכוון מטרה ועם אמירה,הן במלל המלווה אותן והן,כמובן,הסיפור שהתמונות ממנו מצלמות.

אז: “הרמתי את הכפפה" הצבתי לעצמי פרויקט צילום שנושא הצילום שלו יהיה צילום נוף עירוני ולאלה שמעונינים לעקוב אחרי כניתי את הפרויקט בשם הלא מאתגר והלא יחודי:”צילומי נוף עירוני – תל אביב".

לפרויקט הזה,בכלל וליישום הראשון שלו בפרט,קבעתי כמה אמות מידה והן:

– ההגעה למקום הצילום היא עם אור ראשון על מנת לתפוס את המרחב הערוני ללא הפרעה של תנועת כלי רכב ואנשים.

– לוקח איתי שתי מצלמות אחת FF ואחת קרופ לכל אחת עדשה אחת שלא תוחלף.

– כל מצלמה מצלמת 36 תמונות בלבד ואחרי 36 קליקים בכל אחת מהן,מסתיים מסע הצילום.

– כל התמונות מצולמות בצבע אבל חלקן יפותחו בשחור לבן.

– אין כללים מגבילים בכל הקשור לקומפוזיציה,חוק השלישים והאומר בסיפור של התמונה.

– ניצול של חוסר התנועה בעיר על מנת לתפוס זויות צילום לא שיגרתיות.

יום שישי האחרון שלוש וחצי לפנות בוקר,השקמה. כדי שלא לבזבז זמן על חיפוש חנייה שם בוויז את החניון שקרוב לאזור הצילום שבחרתי. לוקח איתי שתי מצלמות והפעם משודכות להן עדשות הוינטג’ שלי: לקנון FF משודכת הג’ינה 35 מ"מ ולקנון קרופ משודכת הההליוס 56 מ"מ. ויוצאים לדרך.

אור ראשון ואני ביעד,שהוא:הצפון הישן של תל אביב. בסיום 36 קליקים בכל אחת מהמצלמות,חוזר לכסופה וחזרה הביתה כשתל אביב,מתחילה להתעורר ליום השישי.

והתמונות:בשני אלבומים ובשני פרסומים שונים הנכחי ואחד נוסף שיוקדש לצילומי הצבע,הן כאן לפניכם:

לגלרית התמונות – חלק א שחור לבן.

מנחם.

בעברית לציור על גבי קיר יש מספר מונחים,חלקם:מונחים שהתקבלו על ידי האקדמיה ללשון ונחשבים לבטוי עברי תקין ולחלקם לא התקבע שם עברי יחודי.

ציור על קיר,כמעשה אומנות או כחלק מעטיית הקיר בתוכן אומנותי המבטא קורפוס אומנותי של תקופה מסויימת יקרא ציור קיר. בלע"ז ציורי הקיר נקראים פרסקאות שם המתאר מוצר כמו גם טכנולוגיה ליצורו ופרסקאות – ציורי הקיר היו אופיניים לבתי מידות בתקופה הרומית,למשל.

עוד בטרם עטו קירות תמונות צבעוניות שבטאו פרטים מתרבות מסויימת וגם את עושרו של בעל הבית,האדם חרט,באמצעים שונים של בטוי החל מבטוי צורני של נשוא החריטה ועד לכתב יד,על מה שנכרה בדרכו. מאחר ואנחנו חיים במרחב שבו הנוודות היתה צורת חיים שכיחה נמצא ציורי קיר שנחרטו על סלע. לצורת בטוי זו העברית נתנה שם יעודו:חרותות סלע.

ציור על קיר כאמצעי בטוי לרחשים בחברה האנושית הם לא המצאה חדשה בכלל ולא של התקופה הנוכחית בפרט. כחלק מההתרסה שציורי הקיר רוצים להביע לא פעם הם נעשים על קירות פרטיים לא רשות הבעלים. החוק הישראלי קובע שציור גרפיטי על קיר,ללא רשות הבעלים,זו עבירה מסוג עוון שבצידה שנת מאסר.

התפשטות תופעת הציור על קירות כדרך לבטוי רחשים בחברה בכלל וכאמעי להבעת מחאה בפרט הביאו לא מעט רשויות בישראל לאפשר ציור על קירות באופן שיהפוך ממעשה שבמחתרת ואסור למעשה של אומנות מותר.

בשל מחלוקת בועד המנהל של האקדמיה ללשון עברית למילה גרפיטי אין מינוח עברי והמינוח הלועזי "גרפיטי" התקבע.

בגבעה מערבית לחוף סעידנא עלי,שבהרצליה,שוכן מבנה שמהותו איננה ברורה לי אך נראה כמבנה ששימש,מתישהו,כאחסניה לתנועת נוער או משהו דומה. המבנה נטוש וגרפיטי אומנותי,ככל הנראה ברשות,מעטר אותו כשגולת הכותרת הוא גרפיטי מ 2020 המתייחס למגיפת הקורונה.

לגלרית התמונות.

מנחם.

לא יהיה מופרז לומר שבלא מים חיי אדם לא מקיימים. מיקומה של מגידו,בחיבור היחידי בין דרך הים לדרך ההר,מביא לפיתחה פיות הצמאים למים מעבר לבני האדם הנמנים על אזרחי עיר המדינה.

עד לחפירות משלחת ידין במגידו,היה ידוע מעט מאוד על הנושא של איסוף,אגירה והפצת מים בעיר מגידו.

במהלך תקופת הברונזה המאוחרת הממצא הארכאולוגי מצביע על עצירת מים,בתוך העיר,תוך שימוש בתעלות ניקוז שנבנו ברובעיה של העיר ואשר הובילו את מי הנגר למאגרים בעיר,שם אוחסנו ומהם נשאבו לשימושים השונים. מעט מזרחית לעיר,במקום שנקרא היום תל לג’ון,נובע נחל וסביר להניח שתושבי מגידו בברונזה המאוחרת עשו שימוש במי המעיין,ברם:בשל ריחוקו,היחסי,מהעיר ספק אם מי המבוע נסחבו לעיר לשימוש ויותר סביר להניח שהתשמשו בהם להשקיית שדות והגידולים החקלאיים.

מדע הארכאולוגיה בכלל ופרופ’ ידין בפרט מגיעים לחקר העיר מגידו בתקופת הברזל עם ידיעה ברורה על כך,שבחומות העיר צריך להיות פיר המוליך מתוך העיר למאגר מים.

מגידו של תקופת הברזל בכלל ובימיו של שלמה אחאב ובשיאה הנוסף,בימי ירבעם השני מלך ישראל,נמצאת מגידו באזור רוחש פעילות גיאופוליטית,מה שהופך את ביצורי העיר ומוכנותה למצב של קונפליקט הכולל מצור למצב של איום ממשי ובר קיימא. חפירות העיר מצביעות על חיזוק חומות העיר ובניית חומות חדשות היכן שהעיר נפרשת בתקופה המדוברת,נשאר "רק": לאתר את מקור המים שיש אליו גישה מתוך חומות העיר,מבלי לצאת מהן,ולאפשר אספקת מים,לתושבי העיר,לצבא המגן עליה,ועל מי שיזדמן אליה בשל חשיבותה,כאמור. משכך,מפשילה משלחת ידין את ידיה ומתחילה לחפור במערב העיר בחיפוש אחר פיר שיוליך מתוך העיר למאגר המים. מתאמצת: ומצליחה.

פרנסי מגידו של תקופת הברזל מגלים מעיין ששופע בקצה המערבי של העיר. הם חופרים פיר באורך של כ – 25 מטרים שתחתיתו נמוכה מהמעין שנמצא כך שמי המעיין זורמים ונקווים בתחתית הפיר,כך שכל עוד לא יבש המעיין בתחתית הפיר יהיו מים שהגישה אליהן היא מפתחו של הפיר שבתוך חומות העיר ונסתרת מעינו של מי שירצה לצור עליה.

בעת חציבת מפעל המים במגידו,הסתבר שנביעת המעיין נמצאת מחוץ לחומות העיר ובכך מסכנת את משאב המים הזה,שעלול להיות חשוף לעין אויב שינתק את המעיין מהפיר שבתוך החומות ומקור המים החשוב הזה ילך לאבדון. כדי למנוע את המצב הזה,הורחבה חומת העיר ונבנתה חומה,שכל תפקודה היה:להסתיר את נביעת המעיין מעינו של כל מי שנמצא מחוץ לחומות העיר בכלל ומחוץ לחומתיה המערביים בפרט. מאחר ואין סימנים לכך שתוספת החומה הזו נפרצה אי פעם,יש לשער שהרעיון "עבד" ומי המעיין שפעו ללא מפריע גם כשאויבים צרו על העיר ובכלל.

פיר הגישה למעיין,שבנתיים יבש בגלל פעילות אנושית מודרנית,הוכשר על ידי רשות הטבע והגנים לביקור באי האתר,והתמונות ממנו – הן כאן לפניכם:

לגלרית התמונות.

מנחם

את הצויליזציה האנושית מקובל לחלק לשלוש תקופות שאת שמן הן לוקחות מחומר הגלם ליצור כלים בכלל וכלי זין בפרט:תקופת האבן,תקופת הברונזה ותקופת הברזל.

תקופת הברזל מתחילה בארץ ישראל בסביבות 1050 לפנה"ס,אך גלוי הברזל וסודות עיבודו מתחיל מעט קודם לכן באנטוליה ובקוקז ומאוחר יותר,מתפשט ובמהרה,לאגן המזרחי של הים התיכון,מצריים והציויליזציות של מסופוטמיה.

יחד עם הפיכת הברזל לחומר הגלם העקרי ליצור כלים חלה ירידה בעוצמה הפוליטית והמדינית של מצרים יחד עם התגבשות וחדירה של עמים לאגן המזרחי של הים התיכון,בכלל,ולארץ ישראל בפרט.

העמים המפורסמים שחדרו למרחב ארץ ישראל,והדיחו ממנו את ההגמוניה המצרית,היו הפלישתים והישראלים. על הישראלים לא צריך להרבות במילים,אך לגבי הפלשתים,שהיו חלק מגויי הים,כדאי להזכיר שהפלישתים עם רק עם אחד שנטל חלק בנדידת העמים שנקראים גויי הים ועמים נוספים,כמו השרדנה,התישבו ברחבי ארץ ישראל –בימין השרדנה התישבו באזור הכרמל והיו עוד,שמוקרם איננו ידוע בודאות והתיאריות על מקורום ועל הסיבות להגירה די מרובות.

אציין,בהכנעה,את השרדנה שעל פי מחקרו של פרופ’ אדם זרטל (ז"ל) ממורי,מצביע ברמת סבירות גבוהה מאוד על כך שמקורם של השרדנה הוא מסרדניה ולא,בגלל הדמיון בהגיית השם אלא בשל מבנים וסימני הגירה בסרדניה שמצביעים על קשר של שבט גויי הים – השרדנה – כמי שמקורם בסרדניה.

עוד במרחב שלנו מתגבשים להם עמים,שחלקם עם קשרים עם ישראל,כמו העמונים,המואבים האדומים ועוד.

במגידו,האחיזה המצרית בתחילת האלף הראשון לפנה"ס נחלשת והיא נכבשת על ידי ישראל. החפירה באתר,שרובה באה ממצאים של משלחות ידין למגידו,מצביעה על תחילת אחיזה של ישראל בעיר בתקופת שלמה המלך ואת עיקר פריחתה בתקופת הברזל,וגם שיא פריחתה בתקופה הזו,בימיו של אחאב,ממצאים שחוזרים על עצמם גם בחצור.

והממצאים של תקופת הברזל בכלל ומימיו של אחאב בפרט,בתל מגידו,ומחפירותיה של משלחת ידין – הן כאן לפניכם:

לגלרית התמונות.

מנחם.

הברונזה,שהיא תערובת של נחושת ובדיל,מופיעה כחומר יצור הכלים העקרי בסביבות 3300 לפנה"ס ולקראת 1050 לפנה"ס מוחלפת מתכת אחרת:הברזל.

על שם מתכת היצור העיקרת,הברוזה,נקראת כל התקופה שבין 3300 ל 1050 לפנה"ס תקופת הברונזה,והיא מחלקת לארבע תקופות משנה,חלוקה שקשורה בתהליכים גיאופוליטים שמתרחשים במרחב שבין מצרים ומסופוטמיה,אסיה הקטנה ובאזור האיגאי והן:הברונזה הקדומה,הברונזה הביינמית,הברונזה התיכונה והברונזה המאוחרת. בשל תהליכים גיאופוליטים,של עלייתן ונפילתן של תרבויות במרחב,ישנה חלוקת משנה בחלק מארבעת תקופות הברונזה,חלוקה שעם התפתחות המחקר הארכאולוגי השנתה במהלך השנים ועל כך,בהזדמנות אחרת.

תקופת הברוזה המאוחרת,שבה עיקר ענינינו,מתחילה עם כיבוש מצרים על ידי ההיקסוס ב – 1550 לפנה"ס ומסתיימת ב – 1050 לפנה"ס עם ירידת השפעתה של מצרים במרחב של ארץ ישראל. הברונזה המאוחרת מתאפיינת בשלטון של מצרים על מרחב ארץ ישראל ומסתיימת עם פלישתם של גויי הים ושל שבטי ישראל,ואחרים, למרחב ואיתם מגיעה מתכת חדשה ליצור כלים: הברזל.

בימי השלטון המצרי במרחבי ארץ ישראל ערי המדינה במרחב מגיעות לשיאן מבחינה של עושר כלכלי ועושר תרבותי שבא לידי ביטוי בפריחת ערי המדינה ובהן מגידו,והממצא הארכאולוגי,במגידו לענינינו,המצביע על עושר זה.

מניין נובע עושרן של ערי המדינה במרחב ארץ ישראל בואכה לברונזה המאוחרת? שתי נקודות מפתח מעגנות את פריחת ערי המדינה,בכלל ומגידו בפרט,בברונזה המאוחרת,והן:השלטון המצרי וצבע הארגמן.

בברונזה המאוחרת נמצאת האימפריה המצרית באחד משיאיה,חוסן כלכלי ופוליטי שבו מרחב ארץ ישראל והשליטה בו,מקנים לאמפריה המצרית עוצמה אדירה במסחר הכלכלי והתרבותי עם מסופוטמיה,אסיה הקטנה והאזור האיגאי- והציויליזציות שמאכלסות אזורים אלה.

צבע הארגמן הופך למיצרך נדרש ושכיח בצוויליזציה של מזרח הים התיכון,אסיה הקטנה,מסופומיה ומצרים עצמה. חלזון הארגמן גדל בחופיה של ארץ ישראל,חופים הנשלטים על ידי ערי המדינה של ארץ ישראל שנמצאים תחת שלטון האימפריה המצרית,כאמור.

בתעודות מיצריות מהברונזה המאוחרת מכונה מרחב ארץ ישראל:כנח’נ. ובמצרית כנח’נ פרושו:ארגמן. עם התפתחות הכתב,בכלל והעברי בפרט,מעוברת השם כנח’נ לכנען.

כאמור: אחד משיאיה של עיר המדינה מגידו הוא בברונזה המאוחרת,תחת השלטון המצרי,והתמונות מהממצא הארכאולוגי של תקופה זו,כאן לפניכם:

לגלרית התמונות.

מנחם.

מטרת הארכאולוגיה היא למצות את מירב המידע על העבר,באמצעות מחקר מדעי שיטתי ובמטרה להגיע לשחזור של מצב פני הדברים לידע ומידע אודות אורח החיים של תרבויות העבר.

הראשון שניסה למצות מידע על העבר על סמך חפירה באתר היסטורי היה נבואיד מלך בבל (מלך בין 556 – 539 לפנה"ס). נבואיד חפר וגילה מקדש קדום בבבל ולאחר חפירה,וככל הנראה,שיחזור הוא הפך את המקדש הקדום למוזיאון.

בימי הביניים גובר העניין בתרבות היוונית-רומית עניין שיצר,באירופה,את תקופת הרנסאנס. במאה ה – 15,העקבות העניין הגבר בתרבות יוון ורומי,יצר פלביו יונדו מדריך שיטתי לשרידים וטופוגרפיה של ממצאים מהתקופה היוונית רומית.

קיריאקוס מנאקונה,בן המאה ה – 15 פרסם ספר ובו ממצאים ארכאולוגים שאסף במסעותיו ברחבי האימפריה הרומית ביזנטית ובמזרח התיכון והוא,קיריאקוס,נחשב למבשר מדע הארכאולוגיה.

במאה ה – 19 מתחיל מחקר שיטתי מסודר ומתועד של אתרים ארכאולוגים שמתבצע על ידי ארכאולוגים שזה מיקצועם,ולא בידי חובבנים.

בתחילת המחקר הארכאולוגי מתבסס המחקר האתרים ארכאולוגים על חתך סטראטיגרפי לרחבו או לאורכו של האתר,ובדיקת הממצאים משכבות השונות שנמצאו בחתך.לשיטת החתך היו ויש הרבה מגרעות ובהמשך המחקר הארכאולוגי הוחלפה השיטה בשיטת רבועי החפירה שלפיה,מחולק האתר לריבועים של 10/10 מטרים והחופרים מורידים שכבה שיכבה בכל ריבוע וריבוע,מתעדים את הממצאים ובכך מספרים את סיפורו של האתר על שלל שיכבותיו שנוצרו בימים שבהם היה פעיל.

ראשית החפירה באתר מגידו התבצעה על ידי שומאכר בשנים 1903-1905 בין 1925-1939 חופרת בתל משלחת של המכון הארכאולגי של אוניברסיטת שיקגו במימון של רוקפלר. שתי משלחות החפירה הזו ביצעו לרוחבו של התל חפירה סטרטיגרפית,קרי חתך שבוצע מראש התל לבסיסו,והממצאים שנמצאו בה הונצחו בסדר השכבות שבחתך.

בשנים 1960, 1966, 1967 וב 1974 מבצע פרופ’ יגאל ידין חפירה בתל מגידו מטעם האוניברסיטה העברית. חפירה זו נעשתה בשיטת הריבועים,תוך התחשבות ופירוט של ממצאים של שומאכר ואוניברסיטת שיקגו ובכך תרמה ידע מדעי על התקופות השליטים והתרבויות שישבו בו. מאז 1994 מתבצעות עונות חפירה בתל מטעם אוניברסיטת תל-אביב בראשות פרופ’ פינקלשטיין ופרופ’ אוסישקין.

חפירה של פרופ’ ידין הרחיבה את החתך שביצעו שומאכר והמשלחת משיקגו,וחפר בו בשיטת הרבועים,שיטת החפירה והמחקר המודרנית שבשימוש גם כיום. בחפירות אלה העשיר וגילה ידין את רום חשיבותו של תל מגידו בתקופת הברונזה המאוחרת ובתקופת הברזל.

והתמונות,מהחתך בתל ומהחפירות של ידין,הן כאן לפניכם:

לגלרית התמונות.

מנחם.

שמונה עשר שעות אל תוך הפסקת האש בדרום והשמש שוקעת לה בחוף סעידנא עלי (אדוננו עלי) שבהרצליה.

לגלרית התמונות.

מנחם.

חוקר האירוסים Dykes הוא זה שזיהה את אירוס ארם נהריים ונתן לו את שמו. בישראל כ- 18 סוגים של אירוס ואירוס ארם נהריים הוא האחרון לפרוח,פריחתו מתרחשת בחודש מאי. האירוס אופיני למדרונות הרים שגובהם בין 600 ל 1400 מטר מעל לפני הים. בשל מקומות פריחתו אירוס ארם נהריים פורח באופן טבעי במורדות החרמון בלבד ולגבי תפוצתו בארץ ישראל הוא מוגדר כמין שנמצא במצב של הכחדה מהטבע.

בימי יוון ורומא כתשו את שורשו אל הצמח ועשו ממנו תרופות ותמרוקים. בשל כך פקעות של אירוס ארם נהריים גודלו בחצרות ובשדות יעודיים ולכן,מחוץ להביטת הטבעי שלו,האירוס עדיין שכיח ברחבי הארץ.

מסיבות לא ברורות נהגו מוסלמים בארץ ישראל לשתול אירוס ארם נהריים בבתי הקברות שלהם ותפוצתו מחוץ להביטת הטבעי שלו,בארץ,שכיחה בקרב בתי קברות עתיקים של המוסלמים.

בשונה מאירוסים אחרים,אירוס ההיכל למשל,אירוס ארם נהריים מוציא קנה אחד ארוך וגבוה ובקצהו מספר פרחים. גובהו של קנה האירוס עשוי להגיע לכדי 150 ס"מ.

אירוס ארם נהרים הוא צמח מוגן,על פי חוק.

במזרח כפר סבא,בשלהי שיכון יוספטל,היה בעבר בית קברות מוסלמי. בית הקברות הושחת ולמעט ידע על מיקומו אין לו זכר למעט דבוקה של אירוס ארם נהריים שעולה ופורח בימים אלה,ובצהרי שישי ביקרתי את דבוקת האירוס המרשים הזה – ולצלמו.

בדרך כלל אינני נוהג לציין את פרטי ציוד הצילום,לרוב זה לא חשוב. במקרה של הצמח המרשים הזה החלטתי ל"פנק" את תצלומיו בעדשת ההליוס שמיצרת תמונות עם אופי מאוד יחודי לעדשה הזו,אופי שנובע מהתיכנון שלה שנטוע עמוק בראשית המאה הקודמת במפעל ג’ינה של קרל צייז שהיה במזרח גרמניה. ונפעם,העדשה המיוחדת הזו,לא איכזבה אותי והנציחה את האירוס כיאה ליופיו ומעמדו.

והתמונות,הן כאן לפניכם:

לגלרית התמונות.

מנחם.