במאי 2022 בשישי אחד,הבליחה בי ההחלטה לנסוע לקרן ברתות ולבלות קמעה בקרבו של הפרח הנפלא הזה:השושן הצחור. הנעתי את הכסופה,לקחתי איתי שני סטים,אחד לנוף ואחד לתצלומי תקריב של השושן. ולא התאכזבתי. חלפו כשבועיים ושוב "קפצתי" לקרן ברתות שוב להיות בחברתו של השושן אלא שהפעם חיכתה הפתעה: השושן סיים את הופעת האביב שלו קמל ונעלם.
מבט בנתוני הצילומים ממאי 2022 מגלה שיום שישי ה 12 במאי,הוא בדיוק אותו תאריך שבו ראיתי את השושן,כך שסביר להניח שגם ב 12 במאי 2023 נוכל לפגוש בו,שוב.
כמו תמיד,השכמנו קום ובעוד שחרטומה של הכסופה מלכך את הדרך לקרן ברתות גמלה בלבנו ההחלטה לעשות את המסלול השחור במסלול ברתות,קרי,המסלול,הלוך ושוב,בחורש הטבעי שבאמצעו מרכז פריחת השושן הצחור,שם נבלה במחיצתו ונשוב על עקבותינו,כלעומת שבאנו ואת החלק הנופי,נשאיר לפעם אחרת.
חולפות כמעט שתי שעות. מנוע הכסופה מדומם עצמו,ותחת לעץ האלון הקסום אנחנו לוגמים את כוס הקפה החמים,תיק הצילום עולה לגב ו…: יוצאים לדרך.
בתוך החורש הטבעי שבמסלול ברתות המסומן שחור,מצפות לנו כמה מצפורי השיר המקומיות,כשעל כולן עולה ומפליא בזמרתו השחרור. גם עצי הקטלב עבי הגזע האדום בגוון הייחודי לשיח הזה,מרתקים את עיננו,כשבין לבין:מבחר מצמחי סוף האביב מבצבץ לו פה ושם,ועליו חרקים,שונים,סועדים את לבם ואגב כך מעבירים את שרשרת ההפריה הבין דורית. פה ושם המצלמה מתקתקת ומנציחה את הצמחים והחרקים שנכרו בדרכינו, ועדיין מנקרת בי המחשבה: האם השושן הצחור אכן פורח וגם השנה נזכה לראות אותו פורח למלוא תפארתו?
ככל שהדרך מתארכת סט הצילום ומלאי המים מכבידים על הכתפיים ורק המחשבה שכל זה "שווה את המאמץ" אם רק נזכה לראות את השושן בפריחתו.
השביל,המסומן שחור, מתחלף בשביל המסומן כחול,זה,הכחול,הולך במגמה מערבה על שפתו של ערוץ נחל כזיב,שמפעם לפעם שאון מימין המפכפכים עולה מעלה כקורא תיגר. לאט לאט הפאונה והתכסית משתנים לתמונה הזכורה לי מהשנה הקודמת ואני מפטיר:"אנחנו מאוד קרובים למקום פריחתו של השושן" אם רק יהיה שם.
עוד כמה צעדים,עוד כמה דקות ולא רחוק מאיתנו נשמעות קריאות פליאה. פתאום,הקולות האלה,הופכים את תיק הצילום הכבד לקל כנוצה,ברור לנו שעוד רגע… זה מגיע.
ואז:בעיקול צפוני של השביל על מסלעה,בין עצי הזית… הוא שם! השושן הצחור.מלוא גובהו ותפרחתו הקסומה והאצילית שטומנת בתוכך את התובנה על השאלה:מדוע הנצרות הפכה את הצמח הזה לאחד מסמלי הקודש שלה? לא בכדי.
בכמה מקומות באזור גדל השושן הצחור והשתדלנו שלא לפספס אף לא אחד מהם ליהנות ולהרוות את העין ממראהו האצילי ולבלות שעה אינטימית בתככי אמותיו של הצמח הנפלא הזה תוך חדירה זהירה,ומתחשבת,בינות לעלים באמצעות עדשת המאקרו שעל המצלמה.
ולבסוף,לאחר שעה ארוכה במחיצתו אנחנו סבים על עקבותינו בדרך שבאנו,לגלות שהשמש כבר בצהרי היום,אורה,וחומה,משנים את מופעי הזמרה של הצפרים,וקיסמו של הבוקר האביבי הולך ודועך.
שבעים ממראה העין,ועם המון תמונות של הפאונה,פרוקי הרגליים ושל השושן הצחור,אנחנו מדרימים – חזרה למציאות הלא צחורה,זו:שבדרומה של ישראל מיללות הסירנות טילים מתפוצצים להם בשמיים בשאון מחריש אוזניים ושום דבר איננו צחור.
מנחם.
