יהלומי דם

נותרו 72 שעות עד לטקס סיום קורס הקצינים. אחד עשר חודשים של לימודים,מצגות ותרגילי מנהיגות יגיעו לסופם עם השלכת הכובעים לאוויר והחיבוק החם של נציגי המשפחות הגאים.

לאחר יום,שטוף שמש להרגיז, של תרגילי סדר חזרות ושוב תרגילי סדר התפנו החניכים לחדריהם. בחדר שלנו מקלט הטלויזיה הקרין את משחק כדור-רגל בין נבחרת קולמביה לנבחרת ברזיל, המנצחת תשחק במשחק הגמר של גביע הקופה-קובנה. את הגמר – כבר נראה כשעל כתפינו דרגות הקצונה. משהו במשחק הזה היה כדי להביא את כל החברים בחדר לידי פורקן. חלק בהו במסך המרצד, חלק פירשנו בידענות גדולה כל מהלך ומהלך וחלק נתנו לטרדות היום להישכח למשך תישעים הדקות הקרובות.
הערב ירד וכולם היו עסוקים במשחק,או בעצמם, ולא שמו לב לכניסתו של אייל,החניך התורן, מלווה בתיק "חניך תורן" שבאחד עשר החודשים האלה הלך וטפח ומילא נירותיו לעייפה. אייל ניגש לישראל לחש משהו על אוזנו ונעלם.
ישראל קם ממיטתו,נכנס למקלחת,נפטר מזיפי הזקן שביצבצו על פניו,לבש את בגדי ה"א" המגוהצים למשעי צחצח נעליו חידד מחשבותיו ופנה למשרדי הקורס בבניין הראשי,בצידו השני של בית ספר לשוטרים.

"תיק החקירה הזה לא שווה כלום אם לא נבין מה קורה בהקלטה הזו" אמר ישראל לצוות החוקרים שלו שעה שניסו לכנס את כל הידוע להם בתיק הרצח של צ'יציאשוולי – סחטן בתשלום בחבורתו של עבריין ידוע. מושיק,חוקר מנוסה וחסר סבלנות מטבעו, העיר שחזר ושמע את הקלטת שהביא שוקה הסוכן וחוץ מכמה מילמולים לא ניתן לשמוע את ההתודאות של החשוד ברצח עצמו כי יש רעש רקע מאוד לא ברור. “תביא טייפ" אמר ישראל. “נשמע כולנו ואולי נבין מה קורה שם" הוסיף. חלפו דקות קלות. ישראל הרים את ראשו סקר את אנשי הצוות שלו,עצר את מכשיר ההקלטה והפטיר:”מה לא ברור פה, רעש המולות עולה על ההקלטה צריך לשלוח אותה לסינון במעבדת הקול". מושיק קפץ ממקומו:”איך ידעת" הוא שאל. “תקשיב ותקרא עדויות" הפטיר ישראל. אם נסנן את הקלטת אפשר יהיה לתמלל אותה ואולי נמצא חיזוק לעדות של הסוכן.

ישראל התיישב על ספסל העץ שמול משרדו של עקיבא,מפקד הקורס, והמתין שיקרא להיכנס. הדלת של עקיבא נפתחה ישראל קם ממקומו אבל עקיבא,תוך כדי גירוד זקן התייש השחור שלו בידו הימנית, היסה בו והחזירו למקומו. דקות חלפו עקיבא חזר למשרד וביקש מישראל שיכנס. ישראל נעמד מול המכתבה של עקיבע מתח את גופו והצדיע. עקיבא גיחך מתחת לשפמו,גירד את זקנן התייש בידו הימנית והפטיר:”עבורך הקורס כבר נגמר אני בשבילך עקיבא לא המפקד אל תצדיע לי יותר ושב כבר!” ישראל הרגיש לרגע שעולמו משחיר,מה זאת אומרת:”עבורך הקורס כבר הסתיים" הרי סבב ההדחות כבר מזמן עבר וכל 120 החניכים יעלו למגרש המסדרים לקבלת הדרגות אלא אם כן "תפסיק לחלום ישראל" אמר עקיבא,דחף את הכיסא שלו אחורנית, התקופף לימינו ופתח את המגירה התחתונה במכתבה לקול תרוניות המגירה שככל הנראה לא נפתחה כבר הרבה זמן. על השולחן,מול פניו של ישראל, הניח מעטפה ועליה לוגו של מדינת ישראל,ללא כיתוב נוסף, ואמר:”ישראל,תפתח את המעטפה.תקרא.תחתום ועוף מפה תרתי משמע".
ישראל פתח את המעטפה והוציא ממנה תיק מסמכים שהיו בו ארבע דפים. הוא קרא עד תומם. השיב את הדפים למעטפה ונשען על מסעד הכיסא הימני,אוחז בראשו כמבקש רגע לחשוב. "תחתום על המסמכים שקראת זה חומר סודי ואני מחתים כל מי שנחשף אליו" אמר עקיבא. כחייל ממושמע ישראל אסף את העט שהייתה מונחת ליד מכשיר הטלפון וחתם על כל ארבעת הדפים שקרא. כשסיים לחתום אמר:”ואם אסרב?” “תסרב למה" אמר עקיבא. “אם תסרב לא ראית לא שמעת והפסדת הזדמנות חייך". "ואם לא אסרב" אמר ישראל. עקיבא קם ממקומו,ניגש לארון הברזל שליד דלת הכניסה למשרדו. התיר את מנעול התלייה, הסיר את חבק הברזל שמנע מדלתותיו להיפתח פתח את הארון והוציא מתוכו תיק משרדי שחור והניח אותו על השולחן מול פניו של ישראל. כשישראל שלח ידו לאחוז בתיק עצר בעדו עקיבא ואמר:”פתחת הסכמת ועוד היום מתחילים".

קצת קשה לכנות את מתקן ההדרכה בשם הזה. זה היה דומה יותר לצריף פח מכוסה גג אסבסט שהודבק לו הכנוי חדר הדרכה. לאחר שהוצג בפני הנוכחים עלה רחמים לפודיום העץ, סקר את תריסר בני האדם שישבו מולו ולא יכול היה לסלק את המחשבה שספק אם בשנה הקרובה יצליח להרביץ בהם תורה ולהפוך אותם לשלחי החוק,מה גם שהמונח חוק לא היה ממש ברור. ישבו שם אחד עשר גברים,שנראה שנאספו באופן אקראי מכפרי הסביבה ואישה אחת. רחמים ביקש מכל אחד ואחד לקום,להציג את עצמו בשמו,גילו ומקום הולדתו. אחד אחד קמו אחד עשר הגברים והציגו עצמם בדיוק בפרטים שנדרשו. כשהגיע תורה של האישה לקום ולהציג את עצמה היא הרימה את ידה הימנית וסימנה בה תנועת גלגול.ולא אמרה דבר. שקט הושלך בכיתה המאולתרת. רחמים חכך בדעתו מה לעשות וכשראה שהמדריך הראשי,שהוא איש מקומי, מסמן לגמר המפגש,חש הקלה מסויימת ויצא מהכיתה.

כשסיים ישראל לקרוא את תוכנו של תיק המסמכים השחור הוא ביקש מעקיבא עט. עקיבא הושיט לעברו את ידו הימנית כשבין עצבאותיו עט כדורי כחולה. ישראל חתם על כל המסמכים והשיבם למקומם בתיק. בתוך התיק השחור היה תיק קטן,כחול, ועליו לוגו של חברת נסיעות מפורסמת, אותו לקח ישראל הניח לפניו, סגר את התיק השחור ומסר אותו לעקיבא.
עקיבא קם ממקומו,שוב גרד בידו הימנית את זקן התיש השחור שלו וציווה על ישראל לחבוש את כובע המשטרה ולעמוד דום. כך עשה. בצעדים כבדים ניגש עקיבא לארון הברזל ופישפש בו קלות. "תסתובב" הוא פקד על ישראל. ישראל הסתובב אליו. עקיבא ניגש אל ישראל פרם את כפתורי הכותפות בחולצת ה"אלף" שלו, השחיל לתוכן את כותפות הדרגה שעדיין היו עטופות בסרט ירוק,כיפתר את הכותפות לחולצה,יישר אותם והישיר מבטו לעיניו של ישראל. רקע קט עמדו שני הגברים מביטים זה לתוך עיניו של זה. שקט היה במשרד. לפתע עקיבא שם את שתי ידיו על כתפיו של ישראל ובמחי אחד הסיר את הסרטים הירוקים ואמר:”פקד ישראל דנוך מרגע זה אתה קצין המשטרת ישראל ומרגע זה תפקידך במשטרה תם ונשלם". והוסיף:”תמתין פה מיד יביאו את החפצים שלך מהחדר ועוד הלילה אני לוקח אותך לשדה התעופה".

בכניסה לבית הנתיבות עצר עקיבא את רכבו,דומם את המנוע ופקד על ישראל להישאר לשבת במקומו. פתח את דלת הנהג, הלך לאחורי הרכב,פתח את תא המטען הקיף את המכונית לימינו הניח על המדרכה תיק גדול מידות,פתח את הדלת ואמר:”גש לשירותים לבש אחד מהבגדים שבתיק הזה והחזר לי את המדים שלך וכל המסמכים שלך". כחייל ממושמע אסף עקיבא את התיק ונכנס לשירותים שבמבואה לבית הנתיבות. כשסיים לחילף בגדיו ולרוקן את מסמכיו מהכיסים פנה לצאת מחדר השירותים כשבזווית עינו ראה את עקיבא יושב על ספסל סמוך. עקיבא קם לקראתו,גירד קלות ביד ימינו את זקן התיש השחור, והושיט את ידו לישראל. ישראל שלח את ימינו שנאחזה בחוזקה. עקיבא הישיר מבטו ישר לעיני התכלת של ישראל ואמר:”רחמים בהצלחה. הדברים שלך יחכו לך בעוד שנה במחלקת כוח אדם במטה הארצי בירושלים. ותזכור: אם תיתפס מדינת ישראל ומשטרת ישראל לא יטרחו לאודות לך. מרגע זה אתה,רחמים קוזנצוב, אזרח ישראלי שלקח את גורלו בידיו. בהצלחה".

חדרו של רחמים היה ממוקם בקומה שנייה של מבנה צבוע לבן בנוי בסיגנון ספרדי קולניאליסטי. הקומה הייתה מחולקת לחדרים חדרים ששימשו גם כמשרדים וגם כחדרי שינה. בקומת הקרקע,שגם היא חולקה לחדרים חדרים, ישנו החניכים. כשהגיע הקיץ סבל החדר מחום ולחות בלתי ניתנים לתיאור. מעל המיטה,של רחמים, היה תלוי מאוור תיקרה שלא היה ברור אם תפקידו לערבב את האוויר החם והלח אנה ואנה או שהוא נועד לגירוש הזבובים הטורדניים. מעבר לקיר המשותף היה חדרה של האישה שלא הציגה את עצמה בשיחת הפתיחה ומיעטה להופיע לשיעורים ותרגילים – אולם כל אימת שבחרה להופיע התקבלה בקולות צהלה של הגברים שבחבורה. גם היא,כמו רחמים, לא שלטו בשפה הספרדית והקשר עם החניכים וביניהם היה באנגלית אם כי מהמבטא שלה היה קשה לנחש מהו מוצאה והיא מעולם לא תרמה ידע כלשהו לעניין הזה.

הג'מבו של ג'אפן אירלינס החל לכנוס לתוך ביטנו את סט גלגליו שלפני דקות אחדות שלחו אותו ממסלול ההמראה לאויר. ה-757 של חברת איבריה החל בריצת ההמראה ורגע לפני שהסתיים מסלול ההמראה נסק לאוויר כמבקש לבקר בביתו של האל אי שם בשחור השמיים. רחמים חיזק אחיזתו במסעדי הכיסא,עצם את עיניו ושינן לעצמו את זהותו החדשה. תחושת אין נודע אפפה אותו והשאלה האם עשה נכון או לא כשהסכים לטוס לקולומביה על מנת לאמן את אנשי מחתרת ה- FARC על מנת שיוכלו להילחם בברוני הסמים – השאלה הזו נשארה ללא מענה. הוא כבר בדרך לשם,הוא כבר רחמים קוזנצוב אזרח ישראלי שלקח את גורלו בידו.

ביקורת הדרכונים בשדה התעופה הבין-לאומי בבוגוטה עברה ללא שום בעיות. רחמים אסף את התיק הגדול שהפקיד בידו עקיבא,בפתחו של טרמינל אחד בלוד, ופסע לעבר אולם מקבלי הפנים. גם ביקורת המכס עברה ללא השתהות, באולם מקבלי הפנים נעמד רחמים,לרגע, על מקומו תוהה מה לעשות עכשיו כשלפתע ניגש אליו אדם בעל חזות מקומית,גדול מידות, עוטה קרחת ובזווית פיו חצי סיגר כבוי. "רחמים" הוא אמר במבטא ספרדי כבד,כן ענה רחמים ומיד חש זיעה קרה מתפשטת על גבו. את הכלל הראשון בתפקידו החדש כבר הפר – אסור לו בשום פנים ואופן לדבר עברית. עוד בטרם התאושש אסף המגודל את תיקו והחל לפסוע לעבר היציאה מהטרמינל. רחמים,שהלך בעקבותיו, הרגיש שגופו העצום של המקומי,המגודל, מסתיר אותולחלוטין  וחשב לעצמו: אם כאלה אנשים אני צריך לאמן אני די בצרות. כמה דקות פסע רחמים אחרי המגודל עד שהאחרון הגיע ללנדרובר לבנה שסימני הזמן והגיל נגסו בה, פתח את דלת הנוסע, השליח את תיקו של רחמים לאחורי הרכב וסימן לו לעלות. רחמים התיישב על המושב המרופט בצד הנוסע,חגר את חגורת הביטחון. בנתיים טיפס ועלה למושב הנהג המגודל, פתח את חלון דלת הנהג, הצית את הסיגר הכבוי שבקצה שפתו הימנית,עורר לחיים את מנוע הלנדרובר ובטרם אמר מילה קיפצה המכונה ממקומה כשור השואט אל עבר הטראודור. שעה חלפה לה, הילת האור מעל בוגוטה החלה להעלם. המגודל שלף מכיסו סיגר והציע לרחמים שסרב, פתח את חלון דלתו והתרווח בכיסא. עוד סיגר הגיע לקיצו. הלנדרובר החלה מקפצת חורקת ומיללת בספק כביש ספק דרך. החושך בחוץ, ומהירות הנסיעה הסתירו פרטים אך נדמה היה שכבר מזמן המסע הזה עושה דרכו בדרכי אפר צדדיות בדרך למחנה האימונים של ה- FARC הקולמביאנית. כבר שבע שעות מקפצת לה הלנדרובר מציגה לעיני הנהג והנוסע רק את מה שמצליחים אורותיה להאיר. שוב שלף המגודל סיגר והציע לרחמים,שזה עתה התעורר מתרדמה שאחזה בו אחרי שעות של ישיבה המטוסים ובלנדרובר המקרקשת. הפעם הסכים רחמים להצעה הנדיבה. ריחה של הסיגר דמה לפליטה מחלקה האחורי של פרה הולנדית משובחת, אבל הארומה הייתה טובה ונעימה לחיך, המגודל נסך,לפתע, על פניו מסכת של רוגע ושביעות רצון על שהכניע את הגרינגו לעשן הסיגר מקומי. לפתע נעצרה הלנדרובר. המגודל שילב להילוך אחורי ונסע לאחור כמה מטרים ופנה לשביל שצץ לימינה של הלנדרובר. חלפו דקות אחדות של קפיצות ומעבר מכשולי דרך עד שעצרה הלנדרובר,מול שער ברזל סגור. המגודל צפר בעצבנות והשעון הראה תשע שעות של נסיעה בדרך לא דרך. כשהתמקם רחמים בחדרו,עוד טרם פשט את בגדיו נרדם.

אחת לחודש הגיעו לבסיס המחתרת שני מסוקי ענפה צבועות בצבעי צבא ארצות הברית. ענפה אחת נחתה במגרש הכדור-רגל שבחצר האחורית של בניין המשרדים/חדרי השינה הלבן – ואילו השנייה רחפה ממעל לחפות על המקומיים עת פרקו מהענפה את האספקה החודשית שבעיקר הכילה כדורי ירי,קצת מזון והרבה כלי משחית למיניהם. בסיום הפריקה המריאה הענפה שנחתה ואחריה ענפת החפוי. כל פעם שהגיעו שני המסוקים ידע רחמים שעבר עוד חודש ושנשארו עוד,כך וכך, חודשים לשהותו במחנה האימונים.

בקיר המשותף לחדרו של רחמים ולחדרה של האישה לא פעם התחוללו דברים שגרמו לרחמים לחשוב מי היא אותה אישה ומהו ההסבר להתנהגות שלה. למרות שלחניכים היה אסור לעלות לקומה השנייה,מידי פעם, היה רואה דמות כלשהי מתגנבת ועוברת בחלון חדרו,שומע את דלת חדרה נפתחת ונסגרת וכעבור דקות אחדות שומע את מקש מסגרת הברזל של מיטתה חובט בקיר המשותף כאילו מנסה להכנס אליו לחדר.אליו לחייו הפרטיים, מלווה בגניחות הנאתה שלה או של אותו חניך שהתגנב לחדרה. לפעמים אלה היו חניכים,בזה אחר זה בסדר שהיה רוצה שישמרו גם בשיגרת האימונים איתו ולפעמים היה זה אחד בודד. תמיד חלפו תחת חלונו. כאשר הגיע עת הגעת הענפות הביקורים בחדרה של האישה הלכו ותכפו והגיעו לשיאם עם המראתו של מסוק האספקה. זה היה מן קונצרט לאדם הבודד,רעש רוטרי הענפה דוחפים את אוויר ומושכים מעלה את המסוק שפרק את מטענו זה לא מכבר, ותיקתוקי המיטה הנוגחת בקיר חדרם המשותם,הולכים ומתגברים עד שמשהו אחר,בצד האחר של הקיר, פרק או פרקה את מטענה.

הקיץ הפך יותר ויותר בלתי נסבל. גשמים ירדו בלא התרעה מוקדמת החום והלחות היו בלתי נסבלים. בערבו של יום חזר רחמים לחדרו עייף ומרגיש את תחושת המצוי העצמי. החניכים כבר התקדמו יפה והאימון הפך שיגרה. נראה שהזמן לעזור צריך להתקרב. רחמים ניסה להרדם אך החום והזבובים הטרידו אותו את מנוחותו את ניסיונתיו לעצום עיניים ולרכע לשכוח מי הוא והיכן הוא נמצא. תיקתוקי  מיטת הברזל של העלמה מעבר לקיר החלו להתגבר כך גם קולות ההנאה שחדרו את הקיר והציקו לרחמים כמו גם העלו שוב את השאלה:מי את אישה ומה מעשייך פה? לתוך אי השקט הזה, ובתיזמון מושלם עם סיבסוב כנפי המאוורר שמעל לראשו שמע רחמים את מסוק האספקה מתקרב. אט אט רעש הרוטורים הפך חזק יותר ויותר. המסוק נחת במגרש המסדרים אבל רעשו של מסוק החיפוי נפקד ואת השקט הלילי שנפל על המחנה לפני כמה שעות הפר תיקתוק מיטת הברזל של העמה בהיתדבקותו על הקיר המשותף.

לחדר נכנסו שני גברים עוטים קלצ'ניקוב בהצלב,מחסנית בהכנס – ובניגוד לתורה שהרביץ בהם רחמים בחודשים האחרונים – כדור בקנה והניצרה פתוחה. עוד לפני שהספיק להזעיף פניו ולהעיר לחניכים הסוררים גם על הופעתם בלא התרעה בחדרו וגם על הפרת כללי הבטיחות הם הורו לו לקום ולהצטרף אליהם. הרובים הטעונים, טיקטוק מיטת הברזל שפסק ברגע אחד והעדר המסוק לחפוי גרמו לרחמים לחשוב שמשהו לא טוב הולך לקרות, בלא שהות הוא קם ממיטתו והצטרף לשני הגברים. מיד עם צאתם מהחדר פתחו שני הבחורים בריצה קלה כשהם מושכים איתם את רחמים, כשהתקרבו לענפה שמו שני החניכים את ידיהם על ראשו של רחמים כופפו אותו מעט וביחד עזרו לו לעלות למסעד האחרוני בענפה. דלתות המסוק נסגרו, הרוטור הגביר מהירותו, חלקו האחורי של המסוק הורם באוויר, ואיתו גם חלקו הקדמי והענפה המריאה לה לדרכה. לאחר שחבש את קסדת הנוסע,ניסה רחמים,בקשר הפנימי, לשאול לפשר ההימלטות ממחנה האימונים אולם נתקל בשתיקה רועמת שאט אט החלה להדאיגו. ארבע שעות שהה המסוק באוויר עד שנחת במנחת של בית החולים הממשלתי בבוגוטה. כאשר ייצב עצמו המסוק על הקרקע,דלת ההזזה נפתחה ובחוץ עמד המגודל,סיגר כבוי בקצה פיו הימני,מסמן לרחמים לכופף ראשו ולנוע אחריו. בקצה המנחת נכנסו המגודל ורחמים ללנדרובר שהתיישנה בשנה נוספת. הענפה המריאה לדרכה כשחבטות הרוטורים באוויר החם של בוגוטה מסגירות את מיקומה,למרות החושך. "אייר פורט" אמר המגודל, הציע לרחמים סיגר שריח אחוריה של פרה הולנדית משובחת נוטף ממנה, המתין שיצית אותה ושיחרר את הלנדרובר כשאפה אל עבר שדה התעופה.

בכניסה לטרמינאל היוצאים,בשדה התעופה הבין-לאומי של בוגוטה, עצר המגודל את הלנדרובר. כיבה את המנוע וסימן לרחמים להישאר ישוב על כיסאו. מתא המטען של הלנדרובר, שלף המגודל תיק טיולים שניתן לשאת על הגב, מסר לרחמים,הושיט את יד ימינו לחץ בחוזקה את יד ימינו של רחמים שהושטה בתגובה. עלה ללנדרובר ונסע משם בחריקת צמיגים האופיינית לצורת נהיגתו. רחמים נכנס למסוף היוצאים בשדה התעופה. על אחד הספסלים ראה אותה יושבת. לבושה שימלה שחורה, עטופה בספק שכמייה ספק מטפחת בגוני האדום, בשולי שמלתה תחרה שחורה ממנה ביצבצו שתי רגליה. היא קמה לעברו ושניהם נעמדו כמו שני אנשים המופתעים לראות זה את זו באמצעו של העולם באמצעו של שום מקום. מתוך תיק הצד,החום, שלה היא שלפה דרכון ובתוכו כרטיסי טיסה,והושיטה אותם לרחמים. רחמים לקח את הדרכון עיין בו וראה שאכן זה דרכונו שלו. היעד בכרטיסי הטיסה: בוגוטה מדריד. מדריד תל-אביב. שעת הטיסה: בעוד בדיוק שלוש שעות.

לאט לאט היא התקרבה אליו ונעמדה כשמבטה מישיר אל תוך עיניו. היא עצמה את עיניה, קרבה את שפתה לשפתיו. נשקה אותן קלות ולאחר מכן הצליבה את שני ידיה מאחורי עורפו ובעדינות שירבבה את לשונה אל תוך פיו. שתי הלשונות רטטו זו סביב זו כשתי חרבות אחוזות בידי אומן. לאט לאט היא הוציאה את לשונה מפיו,צעדה צעד קל לאחור:”דון רחמים" היא אמרה וריש והחת שלה הסגירו את מוצאה.ישראל. געגועים עזים עטפו את רחמים, פיו עוד חש את לשונה מטלטלת אותו מצד לצד, את חום גופה ואת הגיית שמו בשפה שכבר שנה לא שמע וחשש להשתמש אפילו בחלומותיו. כשנאור מחקירת תחושותיו בפנימיות ראה אותה ניגשת לדוכן ג'פאן איירלינס, מוסרת את דרכונה כשמתוכו,כשני דגים שזה עתה נפחו נשמתם, משתלשלים כרטיסי הטיסה שלה. על השלט מעל לדוכן היה כתוב שהטיסה ליפאן יוצאת בעוד בדיוק שעתיים. והיא נעלמה באולם היוצאים,כלעומת שבאה.

כמה וכמה קיצים מהבילים חלפו עברו להם בארץ ישראל. ישראל פשט את מדיו ושכח מרחמים ומשנת החיים שבה היה אדם אחר. בסופו של יום עבודה מצא את המכונית הצהובה שלו מתקרקשת בשביל עפר,המוביל מבניין המשרדים בו עבד, אל עבר הדרך הראשית. קפיצות המכונית בדרך המשובשת  עוררו בו זיכרונות ממעשיו במחנה FARC בעודו עוטה עליו את זהותו של רחמים.

כמדי פעם,בטרם שב לביתו, עצר רחמים במגרש החנייה הנטוש לא רחוק מבית מגוריו. קנה לעצמו כוס קפה חם, הצית סגריה ושקע במחשבותיו. כשסיים את הסיגריה פתח את חלון הנהג הושיט ידו ועזרת האצבע והבוהן דחף ממנו והלאה את שארית הסגריה בעודה בוערת. כשצנח בדל הסיגריה על הכביש היבש דרסה אותו מכונית מזאדה לבנה שנעמדה לשמאלו של ישראל. מנוע המכונית כבה. האור בתוכה הודלק. הנהג שלח ידו הימנית לזקן התיש שהחרחר שלו וגרד אותו קלות. ישראל הביט באיש כמהובנט. כלא מאמין. חלון דלת הנוסע של המאזדה נפתח ובקולו הצרוד,משהו, אמר עקיבא:”למה אתה מחכה קפוץ פנימה".

בדל הסיגריה הדרוסה שיחרר לאוויר העולם עוד עשן אחרון כמי שזה עתה נדרס ומחזיר את נשמתו לבורא עולם. ישראל טרק את דלת המאזדה. עקיבא רכן לעברו חיבק את גופו וטפח על שכמו בלהט רב. ישראל,כהרגלו, נשאר לשבת קפוא במקומו ממתין לבאות. כשחזר עקיבא לכיסאו,יישר את גבו והתמתח לעצמו כמי שמנסה לפרוק את המתח שנוצר,ישראל הביט לעברו ואמר:”אני כבר פרשתי,עקיבא" עקיבא לא המתין להמשך דבריו ואמר:”ואני מעולם לא הייתי שם". "תפתח את המגירה יש שם משהו בשבילך" הוסיף. “עקיבא, אני כבר פרשתי יש לי ילדים בבית מחכים לי" אמר ישראל ובטרם סיים את לסגור את פיו ולנשום לקראת המשך דבריו רעם קולו של עקיבא:”רחמים תפתח את המגירה הארורה ותקרא את המסמך ששם". ישראל,כחייל ממושמע, רכן לעבר תא הכפפות של המזאדה, פתח אותו והוציא מתוכו תיק משרדי. בראש התיק היה סמל של מדינת ישראל ומתחתיו באותיות גדולות מודגשות בדפוס אדום היה כתוב:”רחמים קוזנצוב".

ארבע דפים מודפסים בצפיפות היו שם. ישראל קרא אותם, סגר את התיק והחזירו לתא הכפפות הפתוח.:”ומה אם אסרב" הוא שאל. “תוציא שוב את התיק ותסתכל מהדף החמישי והלאה" אמר עקיבא כשעל פניו ארשת חשיבות של משהו שממתיק סוד. דף חמישי תהה ישראל לא שמתי לב אליו. הוא שלף את התיק מתא הכפפות, דילג על ארבעת הדפים ופתח את החמישי שלמלוא אורכו הכיל תמונה של ישראל עירום כביום היוולדו בחדר של מלונית שבה משכירים חדרים לפי שעות, ברקע הייתה דמות ערומה אף היא שנתפסה המצלמה כשגופה עירום אף הוא אך רק פרטי אחוריה של הדמות היו בתמונה. ישראל סגר את הדפדפת וכשהרים את עניו ראה מול פרצופו את יד ימינו של עקיבא כשבין האצבע לבוהן עט כדורית כחולה. רחמים נטל את העט וחתם את חתימת ידו על כל המסמכים שבתיקיה המשרדית,והחזירה לתא הכפפות. עקיבא פישפש בכיס חולצתו ושלף משם דרכון וכרטיסי טיסה. "היעד הפעם" הוא אמר,”נמיביה". “הקפה שלי מתקרר" אמר ישראל.”קפוץ והביאו לכאן,תביא גם את כל הניירות שלך ואת המפתחות של האוטו". כחייל ממושמע עשה ישראל כמצוותו של עקיבא. כשחזר לכיסא הנוסע,הידק את החגורה עקיבע התניע את המאזדה ונסע משם. בכניסה לטרמינל שלוש עצר עקיבא את המאזדה. כיבה את המנוע וביקש מישראל להישאר במקומו. הוא עזב את כיסאו,סב לאחורי הרכב, שלף מתוכו תיק צד, הניחו ליד דלת הנוסע פתח אותה וסימן לישראל לצאת. כשעמדו שני האישים זה מול זה שלח עקיבא את ידו לעבר ישראל ואמר:”רחמים,תביא לי את היהלומים ובזה מסתיים תפקידך. בעוד ארבע ימים תחזור, האוטו שלך יחכה לך פה. לכל השאר דאגנו כבר,גם לילדים – בהצלחה רחמים". שניהם לחצו בחמימות את ידיהם ורחמים נבלע בתוך בית הנתיבות.

ביקורת הדרכונים,כמו גם ביקורת המכס בשדה התעופה הבין-לאומי של וינדהוק בירת נמיביה עברו ללא בעיות. רחמים יצא את בית הנתיבות, פנה לימינו, הביט בשעון שעל ידו, הלך עשר דקות והתיישב על ספסל העץ שהיה שם כפי שתואר במסמכי התפקיד. והמתין. כעבור כמה דקות נעצרה מולו לנדקרוזר לבנה. מחלקה האחרי יצא בחור צנום,ניגש לרחמים הושיט את ידו ובאנגלית בעלת מבטא גרמני כבד שאל: "מר רחמים?” ובטרם הושב "אני יוהכין.בוא איתי". כשקם רחמים על רגליו ממושב הנוסע הקדמי קפץ אדם כהה אור וצנום, ניגש לתיק של רחמים,הרים אותו והעבירו בקלילות לתא המטען של הלנדקרוזר. רחמים התיישב במושב האחורי ליד יוהכין והמכונית יצאה לדרכה.

“איפה אתה כבר שעות מחפשים אותך" הפטיר מושיק העצבני לעבר ישראל שזה עתה נכנס למשרד של צוות החקירה. "ממתי אני צריך לתת לך דין וחשבון" השיב ישראל. נכנס למשרדו וסגר את הדלת. שנייה חלפה ומושיק העצבני הקיש על הדלת ובטרם נענה נכנס. “הגיעה קלטת נקייה ממעבדת הקול" הוא אמר. “הקשבת לה?” שאל ישראל. “לא" השיב מושיק "חיכנו לך". “אז בא נקשיב כבר" הפטיר ישראל שלא הצליח להסתיר את קצות עצבי הסבלנות המגורים שלו. “חכה רגע" הפטיר מושיק העצבני "יש גם תמליל של השיחה שהצליחו להוציא מהקלטת" והגיש לישראל כמה דפי נייר לבנים נושאים את הלוגו של משטרת ישראל ומתחתיו את הלוגו של מעבדת הקול שבמטה הארצי בירושלים.

מד המהירות בלנדקרוזר נצמד לסיפרה 140. כביש האספלט השחור נראה יותר כאוטובנד גרמני מאשר כביש מהיר המוליך לפאתי וינדהוק נמיביה אל עבר המדבר. כעבור כשעה וחצי נסיעה באוטובנד האפריקאי הזה נטתה הלנדרוזר לשביל עפר, נסעה בו קיברת דרך ונעצרה בקצהו של מסלול המראה עשוי עפר כבוש. המנוע נכבה. יוהכין,הנהג,כהה אור שמן וגס הרוח, כהה האור השני ורחמים פלטו עצמם מהלנדקרוזר נעמדו לפניה והמתינו. באופק נראתה נקודה לבנה שהלכה והתקרבה,וככל שהתקרבה קיבלה צורת מטוס, ולאחר שנחת המטוס התסבר שזו ססנה 175 שלקירבה נכנסו ארבעת האישים. טייס הססנה, איש בעל חזות מערבית,סביר שגרמני אף הוא, סובב את חרטום המטוס לכיוון ממנו נחת, משך את המצערות והמריא. כעבור שעתיים החלה הססנה לאבד גובה, אט אט, הטייס ישר את אפו של המטוס על מסלול נחיתה עשוי עפר,דומה לזה שממנו המריא שעתיים קודם לכן. כשעצר המטוס את מהלכו המתינו הכל בתוכו,עד שענן האבק ישקע. מטרים ספורים מהמטוס חנתה לנדקרוזר לבנה. נדמה היה,לרגע, שהמטוס טס שעה הלוך ושעה חזור ונחת באותה נקודה בדיוק ממנה המריא – לא כן הדבר. הארבעה נכנסו ללנדקרוזר הלבנה,השמן וזס הרוח עורר את המנוע לחיים והמכונית הפליגה בשביל עפר פתלתל אך נוח לנסיעה. משאירה אחריה ענן אבק שעולה מעלה לשמיים,עוצר לרגע וחוזר אל הקרקע באותו סדר כמו שעלה כמבקש לשמור על הסדר והמשמעת הגרמנית הידועה לשימצתה.

כשעצרה הלנדקרוזר את מהלכה היה זה במחנה אוהל לבנים שעל דשי האוהלים היה מוטבע סימלו של האו"ם. גס הרוח נטל מידיו של רחמים את תיקו והובילו לאחד האוהלים הלבנים וביקש ממנו להמתין ליוהכין. האוהל היה מצויד בכל טוב, ממקרר ועד לחשמל ומקלחת שדה,עוטה וילון לבן ועליו סמל האו"ם, להסתיר את המתרחץ. ארון פח שהיה בפינתו של האוהל הפך לארונו הזמני של רחמים,הוא התיישב על המיטה,שכוסתה בסדין אדום ועליו ניילון לבן עוטה את סימלו של האו"ם. חלפו דקות ויוהכין נכנס לאוהל. סגר את דש הכניסה,התיישב לימינו של רחמים ובאנגלית במבטא גרמני אמר: ”אתה תישאר פה עד שנגיד לך שהיהלומים מוכנים. כשיגיעו לכאן,נחזיר אותך לשדה התעופה ועם היהלומים תטוס להיכן שבאת". קם, לחץ בחמימות את  ידו של רחמים הרים את דש הכניסה לאוהל הלבן ונעלם במבוכי המחנה.

הערב החל לרדת ויחד איתו החשכה ואיתה אוויר קריר נשב בתוך ומחוץ לאוהל הלבן. רחמים הרגיש איך אט אט מיצי הקיבה שלו מעכלים את עצמם ואיך אט אט שעות הטיסה מורידות את המסך השחור שמול עיניו. רגע לפני שהרגיש שהוא נכנע לעייפות קול צעדים קלים נשמע מקידמת האוהל. מבעד לפתח האוהל השתרבבה דמות ונעמדה מול רחמים. בידה היה מגש עם מזון ושתייה, בית החזה שלה עלה וירד ונשימתה הייתה כבדה. שמלתה השחורה צנחה על גופה מכתפיה הלבנות עד מעל לברכיה כשבחלקה התחתון מלמלה שחורה מעטרת את מוצא רגליה. רחמים השתתק. לא יכול היה לזוז ממקומו ניכר היה שהופתע לפגוש את העלמה בשנית. השנים שחלפו היטיבו עימה,חשב לעצמו. היא רכנה של שולחן השדה המתקפל הניחה עליו את המגש. רחמים הושיט את ידו ותפס אותה בזרועה:”את התפוח המורעל הזה אסור לך לקטוף" היא אמרה, ובתנועת "בא הנה" שיחררה את זרועה מאחיזתו, ניגשה לפתח האוהל, כופפה את פלג גופה העליון ויצאה משאירה את רחמים מופתע.רעב.עייף ובראשו מהדהדת האמירה:” את התפוח המורעל הזה אסור לך לקטוף".

יומיים חלפו להם. לכל יום הייתה שיגרה אחידה. בבוקר היה מופיע יוהכין ומוודא שרחמים התעורר ושלא חסר לו דבר. בטרם עזב עדכו שוב שכשיגיעו היהלומים יוכל לקבלם ולחזור איתם כלעומת שבא. שלוש פעמים ביום התפוח המורעל הופיעה באוהל של רחמים, בידה מגש מזון טרי,וטעים יש לומר, ובכל פעם שיצאה הפטירה:”אל תקטוף תפוחים מורעלים" ונעלמה כלעומת שבאה.

ישראל שמט מידיו את דפי התמליל,”יאללה בא" הוא הפטיר לעבר מושיק העצבני,הרים מהשולחן את מפתחות הפורד הלבנה והחל לפסוע לעבר הדלת. “לאן הולכים" שאל מושיק העצבני".”לעצור את קוזי האיום,מה חשבת? יש מספיק ראיות והגיע הזמן שישמיע את קולו" אמר ישראל. דקה אחרי כן ישבו שני הגברים בפורד הלבנה שעושה דרכה לאזור תעשיה בפאתי עיר לווין של תל אביב בסמוך לקניון מפורסם על גדות הירקון. בפתח בניין המלטשה עצר ישראל את הפורד. כיבה את המנוע ונכנס בלווית מושיק העצבני לחדר המדרגות. "נעלה במעלית" שאל מושיק. "לא" השיב ישראל וקיפץ קלות על גרם המדרגות. בקומה השנייה,בפתח המלטשה, קידמה את פניהם דלת ברזל נעולה באמצעות קודן.”יש לך את הקוד" התריס מושיק העצבני. ישראל הרים את ראשו לעבר מצלמת האבטחה בחלקה השמאלי העליון של הדלת,שלף מכיסו את תעודת השוטר והפנה אותה לעדשת המצלמה. זימזום חרישי נשמע ודלת הפלדה נפתחה. ישראל נכנס ראשון ומושיק העצבני בעקבותיו. שניהם נגשו לשולחן המולות שבקצה אולם המלטשה. קוזי האיום עטה על עינו הימנית זכוכית מגדלת, בידו השמאלית הייתה פינצטה שבקצה שלה יהלום קטן. קוזי הוריד את היהלום למולה המסתובבת, חיכך אותו באבק היהלומים שציפה את פניה, הרים את הפינצטה שבקצותיה האבן היקרה, הביט עליה דרך הזכוכית המגדלת שעל עינו הימנית. כך חזר על מעשהו מספר פעמים כשמאחורי גבו עומדים ישראל ומושיק העצבני. ממתינים. כשהשליך את האבן לקופסת הפלסטיק שליד ידו הימנית ישראל הצמיד לפרצופו את תעודת השוטר שלו. "קוזי אתה עצור בגין רצח צ'יציאשוולי החלפן”. כחייל מאומן שלף מכיסו מושיק את האזיקים,כופף את ידיו של קוזי האיום מאחורי גבו ואזק אותן בחוזקה. לאחר כן הניח את ידו תפס את חולצתו האפורה של קוזי ודחף אותו לעבר דלת היציאה מהמלטשה. כשעבר ליד בעל המלטשה,הנבוך משהו מפריצת השוטרים למלטשתו המהוגנת, הפטיר לעברו:”במאה השנים הבאות הוא לא יחזור". דלת הפלדה נפתחה בזימזומה החרישי. קוזי האיום הושלח לספסל האחורי של הפורד לא לפני ששתי הדלתות האחוריות נסגרו כך שלא ניתן לפתוח אותן מבפנים. שני הגברים התישבו בקדמת הרכב,ישראל ליד ההגה ומושיק בכיסא הנוסע. הפורד זינקה לדרכה לא לפני שישראל הודיע בקשר שקוזי האיום בידינו וביקש מהצוות להתארגן לגביית עדותו.

שקט היה בפורד הלבנה. קוזי האיום,שכבר לא נראה איום כל כך, ישב שפוף. האזיקים הכאיבו בפרקי ידיו והוא שקע בהזיוניתו – מן התסם חשב איזה סיפור יספר לחוקריו על מנת להחלץ מהאשמה נגדו,ואיפה היו שנה שלמה,למה באו רק עכשיו? אולי משהו הלשין עליו?
“ישראל" אמר מושיק העצבני. "אייל,מפקד התחנה שלי אמר לי שהוא היה איתך בקורס קצינים ולא עלית לטקס הסיום – למה?” ישראל עצר את הפורד הלבנה בתחנת האוטובוס הקרובה. הישיר מבטו ישר לתוך עיניו של מושיק ואמר:”אייל אידיוט". שתק לרגע ושוב אמר:”ישנם עולמות שאסור לך לגעת בהם. אם הבנת למה אני מתכוון זה טוב אם לא זה מצויין. ישנם תפוחים שאסור לקטוף אפילו שאתה יכול" שילב את ידית ההילכום של הפורד והזניק אותה לדרכו. השקט בניידת המשיך לשרור עד שהגיעו למשרדי היחידה ומסרו את קוזי האיום לצוות החוקרים לגביית תגובתו לאשמת רצח החלפן.

שעת צהרים. רחמים הביט בשעונו וחשב לעצמו שעוד רגע הפרי המורעל צריכה להגיע. זה כמעט יומו האחרון בנמיביה ומעניין כיצד זה יסתיים.
רעש של ירייה פילח את האוויר. רחמים קפץ במקומו בבהלה. נדרך.זקף אוזניו ונזכר שבתיק שמסר לו עקיבא אין כלי ירייה או משהו להגן על עצמו. לרגע חשב שמיד יהויכין יכנס לאוהל הלבן שלו, בזרועותיו גופתה המדממת של הפרי האסור. בעודו עסוק ספק בהזיותיו ספק בהתכוננות לרע מכל רעש של מכונית עוצרת בבהילות נשמע. רעש דלתות נפתחות, רעש של חפץ כבד שמושלך אל תוך המכונית ועוד בטרם הצליח להשליט סדר ברעשים ששמע הבחין בלנדקרוזר לבנה נעצרת בפתח אוהלו.  רחמים נעמד ליד מיטתו דרוך. מוכן לרע מכל. שני גברים שחומי עור,ללא חולצה ובידיהם קלצניקובים טעונים נכנסו לאוהל שלו. כיוונו לעברו את הרובים וסימנו בראשם שיצטרף אליהם. רחמים אסף בחופזה את תיק בגדיו שם אותו על כתפו הימנית ובלווית שני הבריונים יצא את האוהל. החמוש הראשון נכנס לספסל האחורי של הלנדקרוזר, רחמים התיישב לידו ובצידו הימני התיישב החמוש השני. בכיסא הנוסע הקדמי ישב יהויכין,הוא הרים את ידו השמאלית לאות שלום לרחמים,היטה אותה לשמאלו ונגע בכתפו של הנהג. האחרון הניע את הלנדקרוזר שבחריקת גלגלים יצאה למסעה. מיד עם תחילת הדרך שמע רחמים,מתא המטען שאחריו, רעשים של חפץ מיטלטל. ריח של דם טרי עלה בנחיריו. הוא הצליח להתאפק כמה דקות וכשסובב את ראשו לאחור שני קני הקלצניקוב ננעצו בשני צידי צלעותיו. מאחור שכבה גופה של כושי. הוא לבש רק מכנסיים כהים, במצח שלו היה חור יריה בודד. מאוזניו גלשו שאריות מוחו ומתחת לראשו המקפץ,ככדור כדור רגל שנופח יתר על המידה, שלושלית דם הלכה ונכוותה. מתוך פיו הפעול הציצו ארבע קצוות של שקית ניילון וקצת מעל שורת שיניו הלבנות סרט ירוק סגר את השקית. שני הקלצניקובים ננעצו בחוזקה בצלעותיו של רחמים הוא הבין את הרמז,והחזיר את ראשו ותקע מבטו ביהויכין שישב שלוב נפש בכיסא הנוסע כאילו האיש מאחור סתם נם את שנתו העצלה. כעבור כחמש שעות נסיעה בשבילי אפר סלולים ובכבישים סלולים, הלנדקרוזר עלתה על האוטובנד האפריקאי ועשתה דרכה לוינדהול. איך שהתיישר אפה של המכונית על האוטובנד באפריקאי מד המהירות נצמד לסיפרה 140. שעתיים חלפו והלנדקרוזר עצרה ליד אותו ספסל שממנו נאסף רחמים כמה ימים קודם לכן. הנהג דומם את המנוע. הבריון שמשמאלו של רחמים הצמיד לרקתו השמאלית את קנה הקלצניקוב. הקנה היה מחודד משהו, קר מנוקר. רחמים חשב לעצמו האם קודם ישמע את הירייה ואחר כך הכאב והכל יהפוך שחור או שאפילו פרק הזמן הזה לא עומד לרשותו. הבריון שמימינו התרומם מעל משענת הכיסא שלח ידו לפיה של הגופה ושלף מתוכו את תוכנה. בעת שיצאה השקית מפי הכושי המת,נשמע רעש כמו של פקק הנחלץ מבקבוק יין אדום.  כשחזר להתיישב נגע קלות הכתפו של רחמים. רחמים פקח את עיניו והבריון החזיק,עשרה סנטימטרים מעיניו,שקית קטנה, מגואלת בדם ובינות לטיפות הדם האדום,שהלך והקריש היו שם כמה עשרות יהלומים גולמיים מפוזרים באי סדר. הבריון שמשמאלו שלף קופסת קרטון קטנה, מול עיניו של רחמים שקית היהלומים,נוטפת הדם, הוכנסה לקופסא. שוב פעם קנה הקלצניקוב הונח על רקתו,הימנית הפעם, הבריון שמשמאלו התקופף,הרים תא תיקו של רחמים וסימן לו להכניס את הקופסא לתיק. כך עשה. דלת הלנדקרוזר נפתחה, הבריון מימין סימן לרחמים לקום ולצאת. כך עשה. רחמים התיישב על הספסל. הלנדרוזר הניעה ונסעה לדרכה.

עשר דקות הליכה הפרידו בין רחמים לבית הנתיבות. בהולכו אותם חשב לעצמו: מה יקרה עכשיו שהרי כרטיסי הטיסה שלו לגרמניה ומשם לתל אביב הם בכלל למחר. והוא זה עתה נזרק ממכונית ובידו יהלומי דם האסורים לשינוע דרך האוויר על פי אמנות בין לאומיות. לרגע חשב שהתוכנית השתבשה. דלת בית הנתיבות נפתחה מאליה, משב אוויר קריר קידם את פניו. ומולו היא עמדה. מכנסי גינס כחולים שלא חסכו את חיטובי גופה,שקצת השמין בשנים שלא התראו. חולצה אדומה ולה כתפיות דקות הייתה מונחת על פלג גופה העליון, מחשוף קל חשף את שדיה שעם השנים לא איבדו את חיוניותם. הוא חייך אליה וחשב שאחרי הכל לא השתבשו התוכניות והינה הזדמן לו יום לברר את מהותו של התפוח האסור.

כשנעמד מולה היא הרימה את ידה הימנית שאחזה בדרכון שלו ומתוכו ביצבצו כרטיסי הטיסה. רחמים אסף את הדרכון והכיסו לכיס חולצתו. הוא עשה עוד צעד אחד לעברה, לרגע דימה שרק הוא והיא נמצאים שם ונהר האדם,היוצא והנכנס מבית הנתיבות, הוא רק תיפאורה לסרט שמיד ישמיע נעימה לאוהבים ושניהם יתרחקו לעבר האופק. היא כל כך סיקרה אותו שהאפשרות שהוא והיא יתרחקו לעבר האופק,יבנו לעצמם חיים חדשים זהות חדשה – כל זה כל כך הסעיר את ליבו ומחשבותיו עד ששכח את היהלומים נוטפי הדם שבאמתחתו ואת הילדים שבביתו. כשקרב אליה אחז את ידה הימנית, משך אותה לעברו,עצם את עיניו וכיוון את פיו לעבר שפתיה.”הפרי האסור – אל תנגוס בו" היא הפטירה ונסוגה לאחור. רחמים לא הרפה, הוא אחז במותניה קרב אותה לעברו עד שביניהם לא עמד דבר. הוא הרכין את ראשו, נשק קלות לשפתיה, וחש את לשונה פולשת לתוכו ושני הלשונות,שלה ושלו, פוצחים במחול חרבות שאט אט כירסם במוחו ושלח אותו למחוז חפצם החדש,לשמותיהם החדשים לחיים שאף אחד לא ידע לעולם מי הם ולמה נפגשו. לפתע היא ניתקה עצמה ממנו. בצעדים נחושים שמה פעמיה לדוכן חברת פאן אמריקן. רחמים נשאר,לרגע, קפוא על מקומו. הוא רץ אחריה, ניסה לתפוס אותה בידה. היא עצרה. הסתובבה אליו ואמרה:”אסור לגעת בפרי האסור ואם נגעת, אל תנגוס ממנו" והלכה.

רחמים הושיט את דרכונו לשוטרת בביקורת הגבולות. היא קראה מתוכו:” רחמים קוזנצוב?” "כן זה שמי וזה אני" הוא אמר. השוטרת הניפה את חותמת ביקורת הגבולות והיכתה בה דף מדפי דרכונו. את ביקורת המכס עבר ללא שעצר או נעצר.
ליד מפל המים באולם הנכנסים עמד עקיבא,בידו הימנית גירד את זקן התיש השחור שלו.הוא הושיט לרחמים את ידו ובה המפתח של המכנית הצהובה, יחד עם המפתח הושיט את כרטיס החנייה עליו פרטי מקום המצאותה של המכונית ושטר של חמישים שקלים. “שלם וסע לא לפני שתקרא את הנייר במעטפה שבאוטו שלך" אמר עקיבא ופנה ללכת. “זהו אני סיימתי אני רוצה לחזור להיות מי שאני די" אמר רחמים. עקיבא נעצר במקומו. הסתובב,ניגש לרחמים נשק קלות על לחיו הצמיד את פיו לאוזנו השמאלית ולחש במתק: “תקרא את הפתק. תמסור את היהלומים ואל תנגוס מהפרי האסור.” הזיז את ראשו,גירד קלות את זקנו השחור ואמר: “ובזה אתה ואני נחזור להיות מי שאנחנו – ובמי שהיינו אסור לגעת". סב על עקבותיו ויצא את בית הנתיבות.

כעבור יומיים בשעת בוקר מאוחרת עצר רחמים את המכונית הצהובה מול מלטשת היהלומים. טיפס לקומה השנייה, ודפק על דלת הפלדה. זימזום חריזי נשמע והדלת נפתחה. רחמים הושיט לאיש את קופסת הקרטון ובה שקית הניילון נוטפת הדם. האיש הושיט ידו לקח את הקופה "מה עם קוזי האיום" הוא שאל. ישראל הפנה לו את גבו ירד במדרגות נכנס למכונית שלו ונסע משם.

קיץ 2011. ישראל עבר על חליפת המיילים שלו. חורים שונים היו באוטוביוגרפיה שלה. החורים התאימו,ברובם, לחיים שלו עצמו בעת שכונה רחמים. “נפגש?" הוא כתב בתחתית ההודעה שלו ולחץ על כפתור ה Send. חלפו דקות שוב התקבל מייל חדש שוב זו היא. “יום א שעה 18:00 מציינת נקודת ציון בולטת באזור מגורי כשתגיע לשם תתקשר".

יום ראשון. השעה 18:00. דלת הפלדה הושארה פתוחה, כמוה גם דלת העץ של הלופט שלה שפעם היה חלק מהמלטשה. כשפתח את הדלת היא עמדה שם. שמלה שחורה לגופה. בקצה השמלה מלמלה שחורה ורגליה מבצבצות מתחתיה. אור אדום מילא את חלל החדר.
כשקרב את שפתיו לשפתיה, חש את חום גופה מתפשט בו, באוזני רוחו שמע את רעש המולות וכשיד מלטש קרבה אליה את היהלום הגלמי נתזי דם טרי קפצו מין המולה, צבעו את קירות החדר שינו את האור הלבן לאדום שהלך והתכהה. דמותו של עקיבא נעמדה מולו,הוא גירד את זקן התיש שלו בידו הימנית:”נגסת בפרי האסור" הוא אמר.

[…]
מן הרמקולים בקע השיר הזה

 

ניצת שיער אדומה

נועה התיישבה על מיטת הנוער בחדרה שבבית הוריה. על הקולב שמאחורי דלת הכניסה לחדר היו תלויים מדי הצבא שהיום פשטה בפעם האחרונה. אט אט נועה אספה אל חיקה את רגליה,השעינה את סנטרה על הרווח שנוצר בין שתי פיקות הברכיים,המקופלת, ושקעה בהיהרורים לא לפני שסיימה לעשן את את סגריית הגראס שגילגלה זה לא מכבר. לתוך החדר חלחלו קולות מקלט הטלויזיה ומידי פעם שיחה סתמית של הוריה. תמונות מחיי הצבא שלה נעו מול עיניה ואת מחשבותיה הציפה השאלה:מה עכשיו?

ענת וחזי החליטו שלקטי הקטנה מגיע שיחסיהם יוסדרו אחת ולתמיד. לאחר שאביה של ענת פרש לחלוטין מניהול משרד עורכי הדין שלו,והעביר לענת את שרביט הניהול, האופק הכלכלי נראה בטוח ולמרות שמעולם לא נישאו החליטו,ענת וחזי, לחלוק יחדיו את מקום מגורים ולתפקד כאב ואם לקטי הקטנה. בחצר האחורית בבית במושב כפר-הס מצאו ענת וחזי דירת שני חדרים שהייתה בחצר המשק של יודפת ואבינועם. הם שכרו את המקום והחליטו שאליו יבואו וממנו יצאו.

חזי מעולם לא עסק בעבודה מסודרת. מידי פעם הרוויח סכומי כסף גדולים. איש לא שאל למקורם ואיש לא תהה האם הכספים היו תקבולים לעבודות האומנות שחזי כה היטב לעשות או שמא באו ממקור אחר. מידי פעם חזי היה נעלם לתקופות,כאלה ואחרות, ותמיד טען שכדי לממש את חייו כאומן עליו להתנסות בכל מיני דברים וכשהוא עושה זאת עדיף שהקשר בינו לבית ענת וקטי יהיה מנותק. בסתר ליבה קיוותה ענת שלא יבוא היום שחזי יהפוך משותפה לחיים ללקוח של משרד עורכי הדין שלה.

זה היה ערב קיץ מהביל כשנועה יצאה ממסיבת הגיוס שלה ושל חברותיה. היא החליטה לקצר את הדרך הביתה דרך הפארק הציבורי שחצה בין עיר מגוריה למאזור שבו בילתה. בפרק היו כמה קבוצות של בני נוער שהשמיעו מוסיקה רועשת עישנו סיגריות ושתו אלכוהול. לאט לאט קולות השמחה הלכו ונמוגו. בשל הלחות על הדשא הירוק ריחפה עננה קלה וקווי המתח הגבוה,שעברו מעל לפארק, זימזמו כיתוש שנכנס לתוך האוזן ובהיסטריה שאחזה בו הוא מזמזם דרכו אחוצה.

קצת לפני ערוץ הנחל,החוצה את הפארק הציבורי, נועה נעמדה לרגע חוככת בדעתה האם להמשיך לאורך שביל האופניים שעל גדות הנחל או לחצות אותו בגשר הקרוב ולהמשיך ללכת במדרכות העיר המוארות. לפתע חשה חבטה עזה בראשה והרגישה שגופה מתמוטט תחתיו. האף שלה נתקע בין שני עלי דשא וריחו הגס עטף את אפה בעוצמה. גוף גדול ומגושם נשכב עליו ולפני שהבינה מה קורה, ראשה נחבט אל רגבי האדמה ושורשי הדשא המוריק. היא הרגישה שחפץ זר ננעץ בגופה ומשדר לתוכו כאב שאיים לפלח אותה לשניים. כאב שהחל באזור האגן,מאחור, טיפס על עמוד השידרה ואיזן עצמו בכאב שיצר ראשה המוטח אל הדשא והיד שאחזה בשורשי שערה קצת מעל לעורף. לפתע החשיך הכל. נועה לא שמעה דבר ורק הכאב הלך והשתלט עליה ותפס כל פינה בגוף. לפתע הרגישה שהגוף ששכב עליה התרומם והרפה ממנה את אחיזתו. החושך והעדר קליטה בכל החושים המשיך. צעדים קלילים נשמעו בדשא הלח וקול צרוד אך החלטי סינן לעברה:”תרנגולת מרוטה" ונעלם בחשכת הפרק.

למחרת התייצבה נועה בלשכת הגיוס בתל השומר. הוצבה לתפקידה הצבאי. לחץ הזמנים והאירועים השכיחו ממנה את הפארק על חוטי החשמל המזמזמים שלו.

עוד יום עבודה נגמר, חשבה לעצמה ענת. לאחר ישיבת שותפים,שהתארכה אל עבר חשכת הלילה, נכנסה ענת למכונית שלה ונסעה. טלפון קצר הבהיר שלה שחזי בבית ושקטי כבר ישנה שנת ישרים. נועה החליטה להסיט את דרכה ובדרך הביתה לבקר את שרון.

נועה ושרון הכירו כאשר שרון ביקשה מנועה תייצג אותה בעניין כלשהו בבית המשפט. שתי הנשים מצאו,בינן לבינן, שפה משותפת ובעיקר מילאו זו לזו את הצורך לקבל חום ואהבה. למה לשרון לא היה חום ואהבה ענת לא ידעה. מעולם לא שאלה ומעולם לא נידבה,שרון, את המידע. נסיעותיו התכופות של חזי והעובדה שלא פעם היה עסוק בהתנסיותיו הפרטיות ובניתוק מהמציאות הביאו את ענת למצוא בשרון את האדם שמעניק לה את החסך שחזי כה הקפיד לחסוך ממנה. כששמעה שרון שענת בדרך אליה היא התהלבה מאוד. כשהגיעה ענת לדירתה של שרון – שרון חיכתה לה בפתח הבית לבושה בשמלה לבנה שלא הסתירה את חיטובי גופה הצעיר. שערה היה בציבעו הטבעי כשבחלקו הימני,ממש באמצע, ניצת שיער הייתה צבועה ספק באדום ספק בכתום.

על כתפו הימנית של חזי היה תלוי תיק מחשב נייד שחור. בתוכו מחשב נייד,גדול מימדים, שקרביו הוחלפו באבקת לבנה ארוזה,בדחיסות, בשקיות ניילון שכל שקית ושקית נדחסה למלוא תכולתה לאחר שנשקלה במשקל אלקטרוני עדין, שאפילו נשיפת עשן הסיגריה של האורז, שינתה את קריאת המשקל.
חזי שינן לעצמו את המראה של הבלדרית: שער שחור שגולש עד לכתפיים,במרכז הראש שביל לבן ישר,כאילו נעשה בעזרת סרגל, ובצידו השמאלי ממש במרכז ניצת שיער צבועה אדום. התיאור הזה הלך והתחזק במוחו של חזי אף כי ידע שאין זו הפעם הראשונה שיפגוש את הבלדרית.
בבית הקפה,בקומת הכניסה לשדה התעופה, היא ישבה.לבדה. אוחזת את כוס הקפה עד כי נדמה שעוד רגע תצמיח כנפיים ותעוף בבית הנתיבות לקוך קריאות ההישתאות של העוברים והשבים. הוא משך את הכיסא,הריק, שממולה התיישב עליו,הניח את המזוודה השחורה על השולחן ונעץ עיניו בתווי פניה היפות. “שרון?” הוא אמר.”כן" היא השיבה. בלא לומר מילה קם חזי ממקומו,הדף את הכיסא לאחוריו והסתלק מהמקום.

בדלפק רשות ההגירה השוטרת הניפה את ידה הימנית והנחיה אותה על אחד מדפי דרכונה של נועה. המפגש בין החותמת למדף העץ עליו הונח הדרכון יצר רעש שהדיהד במקום והעיר את נועה מהתרדמת שהנחיתה על ראשה על מנת שסימני הפחד לא יראו. אף על פי שבדרכון היו שני שמות השוטרת לא התעכה לשאול לפשר הדבר.
כל נוסעי הטיסה כבר המשיכו בדרכם לבידוק המכס ומשם לשער היציאה,רק נועה עמדה שם עיניה נעוצות בקרוסלה שפולטת מזוודות כאילו הייתה סרט נע בבית חרושת למזוודות. והמזוודה השחורה שלה,ממענת להופיע. הזמן נראה כאילו עמד מלכת, לרגע חשבה שבעוד רגע שחבריה ליחידה בצבא יפלטו עצמם מבטן האפצ'י השחור ירוצו לעברה ויצמידו לראשה את אקדוחיהם המאיימים. לאחר מכן יאספו את המחשב הנייד ותוך כדי נסיונותיה להימלט מאחיזתם יעלו אותה לאפצ'י וברעש מנועיו יסתלקו משם,בדרך לסמן וי על עוד מבצע מוצלח. לפתע,בודדה משהו, הגיחה מן הקיר מזוודת המחשב השחורה. נועה אספה אותה ומיהרה למסלול הירוק של ביקרות המכס.
את תיק המחשב הניחה אחרון על דלפק המכס. המוכס המשועמם עצר את מבט עיניו על ניצת השיער האדומה שבמרכז שערה של נועה ולא אמר דבר. נועה אספה את תיק המחשב,הניחה אותו על כפתה הימני וביקשה להסתלק מדלפק המכס,לעבור לאולם הנכנסים ומשם לנסוע הביתה,כשלפתע יד אחזה בכתפה הימני. שתי אצבעות נכנסו מתחת לחגורת הנשיאה, שבקצה שלה היה תלוי תיק המחשב עצמו, התיק ניתק מעל כתפה – לא לפני שזיעה קרה אחזה בא והמחשבה שהינה היא נתפסה גרמה לה לעמוד ללא זיע. בזווית העין היא ראתה את המוכס,שרגע לפני כן נעץ מבטיו בניצת שערה האדומה, כשעל כתפו תיק המחשב נעלם במזדרונות המשרדים. נועה יצאה מבית הנתיבות ובעזרת מונית מקומית נסעה לביתה.
המעלית של הבניין,זה שהיא גרה בו, סרבה לבוא.נועה החלה לטפס לדירה שלה בגרם המדרגות. כאשר הגיעה לגרם המדרגות האחרון,שבקצהו דלת דירתה, ירד מולה גבר מגושם, התנגש בגופה והטילה אל מעקה המדרגות והמשיך בריצה במורד המדרגות. אז אט קול צעדיו נדם לא לפני שהופרע בטריקת דלת הכניסה ובשקט המאפיין את חדר המדרגות לאחר סגירתה. נועה המשיכה לטפס את מעט המדרגות שנותרו. על ידית דלת דירתה הייתה תלוייה שקית ניילון ועליה לוגו של חנות נוחות מאחת מרשתות הנוחות שבתחנות הדלק. נועה נכנסה לדירה פתחה את השקית ומצאה בתוכה שטרות של דולרים בדיוק בכמות שסוכמה עימה בטרם נפגשה עם חזי בשדה התעופה בניו-יורק. המשימה הושלמה.

בקצה הדרומי של נמל ניו-יורק הישן עמד מבנה עשוי לבנים אדומות. בקצהו האחד היה מזח עץ רקוב ובקצהו השני רחוב שהוביל לשאר חלקי הנמל. המקום נעזב לפני שנים רבות. למבנה שתי קומות. בקומת הקרקע היו מספר מחסנים שספק אם נפקדו בתקופה האחרונה. בקומה השנייה,במלוא אורכה ורחובה, היה הסטודיו של חזי. במרכז הסטודיו הייתה מעלית משא שנסגרה בסורג ברזל ובעת פעולתה השמיע רעש כמו של מפלצת אמתנית שעוד רגע מסיימת את חייה. בחציה הדרומי של הקומה לא היה דבר. על ריצפת העץ המרופטת שיכבת אבק נחה על משכבה ואיש לא העיז להטרידה. הקיר הדרומי היה מכוסה במראה,למלוא גודלו, שהשנים נתנו בה את סימניהם ואיים איים של חלודה מראתית אפורה ומכוערת כיסו את המראה. בחלק השני,הצפוני,של הקומה היה ממקום הסטודיו של חזי שהכיל מיטה עגולה בקוטר של שניים וחצי מטרים, שידת איפור עשרות בדי קנבס עמוסים בסקיצות או בציורים שני כיסאות מרופטים מקלט טלויזיה ישן, מיני מערכת סטריאו שתמיד דלקה והשמיע מוסיקה קלאסית כמעט אין סופית. בקצה הצפון מזרחי של החדר היה ארון בגדים מרופט שכל פעם שנפתח איים לאבד עצמו לדעת ולידו מראה מלוא גבוהו של אדם בוגר.

לאחר ישיבת צוות המשרד התקשרה ענת ליודפת וביקשה ממנה לאסוף לביתה את קטי הקטנה כי ככל הנראה היא תאחר להגיע הבייתה. יודפת,שתמיד שמחה לארח בביתה את קטי, נענתה בחפץ לב וענת חזרה לשגרת עבודתה.
אט אט ירד הערב. זמזום במזגן בחדר והקור שנפלט ממנו הזיז את ענת מערימת התיקים שעל המכתבה שלה ואת השקט שהפסקת טירטור המזגן תפס צילצול הטלפון. “הי ענת שרון" נשמע מן העבר השני של הקו. “תוכלי לאסוף אותי חזרתי עכשיו מארצות הברית ואני אשמח לראות אותך" אמרה שרון. “בוודאי, איפה את?” “בשדה התעופה מיד אצא מהמכס ואחכה לך בקומת המוניות – שערי צבוע אדום". אדום,חשבה לעצמה ענת. למה אדום?

זו שעת ערב מאוחרת והתנועה אל פאתיה הדרומיים של תל אביב זרמה לאיטה אך בביטחה. אט אט שקעה ענת במלאכת הנהיגה ובצפייה לפגישה עם שרון,אותה לא ראתה כבר כמה חודשים,כמו גם את חזי. ברדיו של המכונית ניגנה מוסיקה קלילה,כזו שלא מעסיקה את המוח ולא מסיחה מטרדות הדרך. הכביש בעל שני המסלולים במוביל מפאתי מושב נחלים אל עבר שדה התעופה הכיל תנועה דלילה של כלי רכב ואיפשר לענת לשקוע במחשבותיה לקראת הערב הצפוי.
קצת לפני צומת הטייסים ענת כיבתה את מיזוג האוויר באוטו,את הרדיו השקיטה ופתחה את החלון. היא זכרה שהכביש מצומת הטייסים בואכה שדה התעופה, נמצא בשיפוצים ועליה להידרך על מנת להיתמודד את ההפתעות הצפויות. הרמזור בצומת הטיסים הורה ירוק. לפתע רעש חזק נשמע. כאב עצום עבר בכל חלקי גופה של ענת – שמכובד המשאית נקרע ונבקע לחלקים. הכל החשיך. הדממה שררה. כלובים מלאים בתרנגולי הודו,אותם נשאה נשאה המשאית, נשמטו ממנה. הכביש התמלא בתרנגולי הודו מפרפרים אל מותם, או בכאלה שרצו אל עבר המכוניות שעוד שעטו בכביש ונדרסו בטרם הגיעו לבית המטבחיים. זרם דמה של ענת ושל תרנגולי ההודו,מעורב בשברי זכוכיות וחלקי מתכת שנקרעו מעומסי כוחות הפיזיקה שיצרה ההתנגשות התערבבו בסדר כיאוטי וסרבו לחזור למקומם.

על קצה אפו של חזי נותרו כמה פתיתי חומר לבן שנראו כאילו גנרל חורף פקד את האף והותיר אחריו פתיתי שלג הבוהקים בלובנם התמים. אוחזת בדש חולצתו עמדה קטי הקטנה לימינו של חזי והתקשתה להבין שתחת ערימת העפר שלפניה נמצאת מי שהייתה עד לא מכבר אמא שלה. ענת. חזי שלח ידו לכיס מכנסיו הימני,בדרך נתקל בידה הרכה של קטי והסיטה בעדינות. מן הכיס שלך פיסת נייר לבנה שיחד איתה צנח על האדמה המדוללת נייר כסף מקופל בקפידה אך ריק מתוכנו לאחר שנשאף,שעה קלה קודם לכן, לאפו של חזי. חזי שלח ידיו אל מול פניו ובעזרת דף הנייר כיסה את שדה הראייה שלו כל שלא ראה עוד את רגבי האדמה שמתחתם מונחת מי שהייתה פעם ענת. דממה טעונה הושלחה בבית הקברות. בקול רועד התחיל חזי להקריא את הדברים שכתב לזכרה של ענת עוד כשהייה במטוס שהבהיל אותו בדחיפות לארץ,ישירות לבית הקברות הקטן בכפר-הס. תוך כדי קריאת הדברים מחשבותיו של חזי המריאו מתוך ראשו,כאילו בהזמנה מיוחדת להתנתק מהמעמד. אט אט האבקה הלבנה השתלטה על כל פינה בצג המחשבות של חזי לסמן לו שדרך מסויימת הגיעה אל סופה. חזי חש שלאט לאט עצמות רגליו הופכות חלולות,סדקים נפערים בהן ואז אט הן קורסות וכושלות לשאת את כובד גובו שעליהם. תוך כדי הקראת דבריו על הנייר הלבן,כעל מסך הקולנוע, חזי ראה כיצד הסטודיו שלו,בדרום הנמל הישן בואכה ניו-יורק, מתחיל לזוז מצד לצד. כיצד אדמת האבק בקצה הדרומי של הסטודיו מתחילה לרצד ראילו מגנט גדול מושך אותה לשדהו ומחולל בה את מחול המוות. עמודי הסטודיו,שנשאו את התקרה, החלו להיסדק וברעש מחריש אוזניים החלו ליפול בזה אחר זה וכשסיים עמוד האחרון לקרוס תחתיו,בשאון הדומה לגלי הים הנשברים אל מזח העץ הרקוב, צנח הגג ואיתו חזי שנפל פניים ארצה על ערימת החול שמתחתיה שרידה של ענת. אפו החל לשרוף ולדמם. הקולות מסביבו נשמעו כמו מתוך חלום.רחוקים. מנוקרים – מחוץ לאולם שבו האבקה הלבנה הקרינה את סיפור חייו.
שתי ידיים אחזו בחזי והרימו אותו מעל רגבי הקבר הטרי. ממחטה מכיסו של אבינועם הוצמדה לאפו המדמם. לפתע הרעשים פסקו ורק זימזום מונוטוני של טנדר הדיזל של אבינועם הצליחו להבקיע את חומת ההזיות של חזי.

קצת לפני שעלה השחר חזי שמע את טריס חלון המטבח של יוכבד עושה דרכו מעלה ומאפשר לאוויר הבוקר לחדור אל הבית שזה עתה החל להתעורר. מארון הבגדים הוא הוציא מזוודה שחורה שבמקור הכילה מחשב נייד. הוא דפק על דלתה של יוכבד,שהכניסה אותו למטבח ביתה חייכנית כהרגלה. חזי מסר את המזוודה ליוכבד וביקש ממנה לשמור על קטי. “אנא שמרי עליה עד שאחזור" הוא אמר,סב על עקבותיו יצא את חצר המשק נכנס למונית שהמתינה לו שם ונסע לדרכו.

כמה שבועות חלפו מאז חזי ראה את קטי הקטנה ומאז השכיב למנוחתה את ענת. היה זה בוקר גשום וסגרירי. טיפות הגשם חבטו בחלונות הסטודיו כמאיימות לחדור לתוכו ולהשמידו. למרות שהיתה זו שעת בוקר מאוחרת הסטודיו היה אפלולי וקר. חזי פשט את בגדיו וניגש לפלטת הצבעים שלו. ערבב שלושה צבעים: כחול נייוי, חום אדמה ואדום. לאחר שהגיע לגוונים שרצה ולכמות שרצה,הוא נעמד מול המראה שליד ארון הבגדים. את פלטת הצבעים הניח בצידו הימני והחל צבוע את גופו העירום. בתחילה צבע על עצמו את מכנסי הג'ינס,כשהוא מקפיד לציין שתי אוזניים להשחיל בהן חגורה שטרם צויירה. לאחר מבט במראה ובדיקת הצביעה חזי היה מרוצה מעצמו ולמעט העובדה שגופו האחורי לא היה צבוע לא היה צריך דימיון כדי לראות שמה שמצוייר עליו זה זוג מכנסי גינס כחולות. על פלג גופו העליון צייר חזי חולצה חומה,כצבע האדמה, שלה שני שרוולים קצרים וצווארון וי כשקוקוד הוי מסתיים במפתח הלב שלו ובסיס משולש נמצא בדיוק בקצה הפנימי של הכתפיים שלו. על השרוול השמאלי צייר חזי מרובע אדום בקו מתאר דק ובתוכו שירבט כתב שיראה כאילו שם מותג יצרן החולצה. שוב הביט חזי בראי והיה שבע רצון מציור הגוף שלו. פלג גופו הקדמי התכסה בציור של מכנס ג'ינס וחולצה קצרה עד כדי כך שהיה קשה להבחין שמדובר בציור אלמליא חלקו האחורי של גופו היה עדיין בצבעו הטבע ועירום מבגד. חזי מתח אל עבר הראי את זרועו השמאלית, את המכחול הדק ביותר שהיה בהישג ידו טבל בצבע האדום שהכין קודם לכן. ביד רועדת שם את המכחול על צומת הורידים שנמצאת כשני סנטימטרים מפרק היד ובעדינות משך את המכחול בחצי תנועה עם כיוון השעון,עד לנקודה העבה ביותר בזרועו השמאלית. בקצה הקו שנמשך,חזי, צייר טיפה אדומה שנראית כאילו בעוד רגע תיזל על הריצפה. חזי נשף על הצבע הטרי על מנת שיתיבש וברגע שהתיבש נשכב על מיטתו העגולה ושקע בהזיותיו.

הגשם פסק ועימו הרעמים והברקים. חזי ניגש לארון הבגדים והוציא ממנו בקבוק פרמננט שאותו מרח על הציור שצייר על חלקו הקדמי של גופו. חומר הפרמננט מנע מהציור שעל גופו מלרדת בעת מקלחת. לבש על עצמו בגדים חמים ויצא מן הסטודיו לערוך קניות.

רעש מנוע מעלית המשא העיר את חזי מן ההזיה שבה היה נתון כבר כמה שעות. רעש של אדם הנאבק בשער הברזל של המעלית נשמע ובסופו של דבר הדלת נפתחה. באור שחדר אל הסטודיו מן החוץ הבחין חזי בדמות נשית ובידה שקית ניילון קטנה. הדמות התקרבה למיטה של חזי והושיטה לו את השקית. חזי קם התקרב לאישה,תפס בידו הימנית את שורשי שער ראשה ומשך אותם בכוח. בידו השנייה משך חזי את האישה אל מרכז מיטת הכריות העגולה שלו השכיב אותה במרכזה כשפניה ניטחות אל מסגרת העץ שאחזה את מיטת הכריות. “תרנגולת מרוטה" הוא צרח והחל להטיח את ראשה של האישה במיטה ובמסגרת העץ שלה שוב ושוב.

כשנפלה,נועה, כל מיטת הכריות העגולה עלו ממנה ענני אבק שנראו לה כפרפרים לבנים הנמלטים ממקום התרחשותו של אסון קרב תוך כדי רפרוף עצבני בכנפיהם הלבנות והזעירות. היד שאחזה בשורשי שערה,קצת מעל לעורף, הקשיחה אחיזתה והראשה טולטל שוב ושוב אל מסגרת העץ של מיטת הכריות הלבנות, קלח דם קל החל לזרום מקצה פיה הימני והיא חדלה מלהניע את פרק גופה העליון ולהתנגד להפשלת מכנסיה. לפתע הרגישה שהכרתה הולכת ועוזבת אותה,חבטות הראש במסגרת העץ פסקו אבל כאב חד פילח את אחוריה,משם לאגנה,לעמוד השדרה שלה עד שהכניעה סופית. מפעם לפעם,כשהצליחה להעביר לתודעה שלה מה באמת קורה, שמעה רעש שדומה להתבוססות מגפיים בבוץ הטרי. מידי פעם התעוררה לתחושה של כאב חד מלווה בזרימה של נוזל שצייר מעין קו דקיק בזורמו מעל גופה אל עבר מיטת הכרות הלבנה – פעם בצבע כחול,ופעם בצבע חום

לנדקרוזר הצבאית נעצרה בפתח ביתם של יוכבד ואבינועם. אלון נגע קלות הכפתה של קטי "הגענו" הוא אמר ברוך שמאוד לא אפיין את מפקד הצוות הקשוח. קטי התיישרה על מסעד הכיסא ושקט קל הושלח בחלל הלנדקרוזר,אפילו מכשיר הקשר היחידתי בלע את לשונו. “נו קטי,מה עכשיו תעשי אחרי השחרור?” שאל אלון. “אני עדיין לא יודעת" היא אמרה. “תודה על הטרמפ ושמור על קשר" אמרה קטי, פתחה את הדלת פנתה ימינה,עקפה את הלנדקרוזר מחלקו האחורי ונכנסה לביתה של יוכבד מלווה בשעון מנוע הדיזל המתקתק עצמו לשקט של הכפר עם רדתו של ערב.
בסיום ארוחת הערב קטי אמרה ליוכבד שהיא רוצה לפשוט את המדים ולעבור,עוד הלילה, לבית שבחצר. לבית שהיה של נועה וחזי ושאותו עזבה לפני קרוב לחמש עשרה שנה – למרות שהיה מטרים אחדים בחצר האחורית של בית יוכבד ואבינועם קטי לא הייתה בתוכו מאז חזי עזב את המקום וביקש מיכובד לשמור עליה תוך כדי מסירתו של תיק המחשב עמוד שטרי הכסף. יוכבב הביטה בקטי בלי לומר מילה. שקט השתרר,לרגע, במטבח ובסופו,בקולה העדין והאמהי, אמרה יוכבת:”אין בעיה קטי. כל השנים האלה הקפדתי להכנס לדירה ולשמור על סדר וניקיון בדיוק כמו שעזבתם אותה”.
קטי הודתה ליוכבד קמה ופסעה לעבר הדירה. ליד דלת הכניסה התעכבה מעט. יוכבד,מצידה, הדביקה את פרצופה לחלון המטבח שממנו נראה פתח הבית, ועקבה אחרי תנועותיה של קטי,כשבסתר ליבה קיוותה שעם סיום פרק הצבא קטי לא תמכוונת לעזוב את הבית בחצר המושב ושתישאר שם ותראה בו כבביתה שלה ואולי תהה לה לבת שמעולם לה הייתה לה.
קטי הרימה את ידה הימנית גיששה קלות בחיבור שבין קורת הכניסה הימנית למשקוף הדלת שם היה ממוסמר המפתח לדירה. היא עקמה קלות את המסמר,נטלה את המפתח נכנסה לדירה ונעלה אחריה את הדלת.

זה היה אור ראשון של בוקר כשנועה פקחת את עניה. משותקת מפחד היא גלגלה את אישוני עיניה סביב למבנה הסטודיו ולא ראתה איש. כשהתיישבה במרכז המיטה העגולה היא מצאה את עצמה עירומה כביום היוולדה ועל המיטה כתמים של כחול,חום ואדום פזורים באי הסדר שציין ברורות את מה שאירע במיטה הזו בשעות האחרונות. לא נראה שיש משהו בבית לעומת זאת,נועה, ראתה דלת עץ בצבעה הטבעי פתוחה בצידו הדרום מערבי של החדר ומתוכה עולה רעש של מים זורמים. כשהניחה את רגליה על רצפת העץ הבחינה בבגדים אותם לבשה כשבאה למקום. היא אספה אותם, כיסתה עת גופה העירום ובצעדים קלים,מלאים חשש, ניגשה לכיוון דלת העץ הפתוחה. כשהגיע לחדר האמבטיה היא ראתה אותו שוכב בתוך אמבט שעוד רגע יתמלא ומימיו יגלשו. הוא לא זז. נועה קפאה על מקומה,הישירה מבטה לעבר עיניו וגילתה שהם מביטות בחוסר תזוזה כלפי מעלה כמשהו המבקש רחמי שמיים. ידו השמאלית היתה מושטת מחוץ לאמבט כמבקשת דבר מה. בצומת הורידים של הזרוע השמאלית היה חור וממנו קילח גרם דם קל, התעבה לטיפה בחלק העבה של הזרוע וכשמשקל הטיפה הכניע את חוקי הטבע היא צנחה הישר אל חוד המחט שבקצה המזרק שהיה מוטל על הריצפה. טיפה אחר טיפה. טיפה אחר טיפה. נועה ניגשה לעבר הגופה נגעה בכתף השמאלי,שעוד היה מעל למים, והגופה צנחה לתוך האמסט המלא כשמפיה לא יוצאת ולו בועת אוויר אחת. מי האמבט נשפכו על הריצפה ובסערת הגלים שנוצרה על ריצפת העץ היבשה היטלטל המזרק הריק כספינה המחפשת נמל להכנס אליו ולהתחבא בו עד שוך הסערה.

קטי פשטה את מדי הצבא. תלתה אותם על קולב שבחלקו האחורי של הדלת. התיישבה על מיטת הנוער שלה בחדר שעל קירו צייר חזי,מתוך אחת מהזיותיו, פרחי איביסקוס אדומים וורודים. היא אספה אל חזה את שתי ברכיה, הניחה בשקע שנוצר בינינם את סנטרה ושקעה במחשבותיה. אט אט נשכבה על מיטת הנוער שלה, עטפה עצמה בסדין נקי ונרדמה.
עם אור ראשון קולות התרנגול המכריז על תחומי החיזור שלו העירו אותה כשלפתע שמעה חפץ קשיח נתקע בדלת הכניסה של הבית. קטי עטפה עצמה בסדין הצחור ובצעדים קלים שמה פניה אל עבר הדלת. כשפתחה את הדלת לא היה שם אף אחד. על השטיח,לנקוי הרגלים, שלהדום הדלת היתה מונחת קופסא שחורה שנשענה על קודקודה הימני בין הדלת לשטיח הרגליים. קטי הרימה את הקופסא ואז ראתה שהקופסא מחולקת לשני חלקים כשניתן להרים את החלק העליון ולראות מה יש בקופסא. על המכסה של הקופסה,בחלקה העליון, היה מצויר סמל היחידה שלה. קטי חשבה שבוודאי אלון הביישן היה במקום והשאיר לה מתנת פרידה ואולי,גם, את מספר הטלפון שלו בבית כדי שתוכל להישאר איתו בקשר כפי שהצליח לסנן בין שפתיו הבישניות,עת עזבו את הבסיס בצהרי היום הקודם.
קטי סגרה את הדלת, התיישבה על המיטה הזוגית של ענת וחזי,שהייתה בקצה הסלון של הבית הקטן,פתחה את הקופסא. דבר מה נפל מן הקופסא ובתחתית הקופסא היה פתק כתוב בכתב יד נשי,מסודר וכתוב בעט כחולה

נועה מיהרה ללבוש את בגדיה. את התחתונים הקרועים השליכה אל האמבט הממשיך לשפוך מימיו אל רצפת העץ היבשה. היא רצה לעבר מעלית המשא ולחצה על הכפתור הירוק,היחידי שהיה, חזור ושנו חזור ושנו – עד שהמעלית נואתה להתעורר לחיים לא לפני ששיחררה זערת ברזלים וחגורות ישנות אל חלל הסטודיו. כשיצאה לרחוב רצה לכיוון הנמל ובמורד הרחוב הראשי,המוביל אל עבר היציאה מהמתחם, ראתה מונית מתקרבת. נועה נופפה למונית בידיה ונעמדה באמצע הכביש כדי להכריח את המונית לעצור ולאוספה לקירבה. כשנעצרה המונית נועה נכנסה לתוכה, ציינה את כתובת מגוריה וביקשה מהנהג להזדרז לצאת לדרכו ולהגיע. בכבישי העיר המתעוררת עשתה דרכה המונית. נהג. ונועה שישבה בספסל האחורי וכל מה שצליחה לעשות זה להכניס ולהוציא אוויר לריאות לה. מידי פעם הציץ נהג במונית במראה שלו עד שלא יכול היה להתאפק:”סליחה גברתי אז זקוקה לעזרה" הוא שאל.”לא תודה" השיבה נועה.
כשנעצרה המונית נועה מיהרה לשלם לנהג ובלי להמתין לעודף וללא אמירת תודה רצה לדירה שלה שבקומה השנייה. כשנכנה לדירה הניחה את חפציה על השידה שמעליה הייתה מראה ובה היא ראתה את בבואת פניה הפצועות, את חולצת הטריקו החומה שצוארון הוי שלה נמצא מאחור ובדיוק היכן שמסתיים קוקוד הוי מתחילים הסימנים האדומים,חומים כחולים – סימני המאבק והמעשה מליל אמש מעורבבים בצבעי חום כחול ודם אדום שניגר מפציה הפתוחים. רוכסן מכנסי הג'ינס הכחולים שלה היה קרוע ונראה כאיש בא בימים שאיבד את שיניו ואת היכולת לספר מה עבר עליו.

קטי התקופפה אל עבר ריצפת החדר,הרימה את נייר הצלופן המרשרש ופתחה אותו. במרכז הניר הייתה מונחת ניצת שיער צבועה באדום. בפתק שהיה בתחתית הקופסא נכתב:

לקטי המקסימה,
ברכות לרגל שחרורך מאריות האוויר.
מה בכוונתך לעשות עכשיו?
נועה

תום – אופרה למערכת תופים בשמלה אדומה

חמש לפנות בוקר, שבת יוני 1983. תום מתעורר משנתו בעוד הבית נתון באפלולית בוקר שבת. ליהי,רעייתו, ישנה וכך גם שאר בני הבית. תום יורד לקומה התחתונה של הבית,ניגש לחדר העבודה שלו מתיישב על כיסא ושוקע בהירהוריו.

כעבור שעה קלה תום קם מכיסא חדר העבודה ונכנס לחדר הארונות הסמוך. מתוך שלל הבגדים שתלויים שם תום לוקח שימלה אדומה שלה כתפיות דקות ומחשוף עמוק, מקפל אותה לתוך שקית נייר חומה,שמשמת למשלוח דברי דואר, לוקח את מפתחות הרכב ונוסע לחוף הים הסמוך.

תום מחנה את המכונית בחניון מקורה מתחת לכיכר אתרים מכבה את המנוע ושוב שוקע בהירהוריו. כעבור כמה דקות תום יוצא מהמכונית ניגש לתא המטען ומתוך מעטפת הנייר מוציא את השמלה האדומה. תום מסתכל לצדדים וכשנוכח שאיש לא נמצא בסביבה הוא מוריד את חולצתו, לובש את השמלה האדומה,פושט את מכנסיו,חולץ נעליו סוגר את תא המטען ואת המכונית ושם פעמיו לחוף הים.

בשעת הבוקר הזו ,של שבת קיצית, חוף הים איננו ריק מאכלסים אותו פליטי הלילה של העיר ללא הפסקה היחידה בישראל. תום שם פעמיו לקו המים ומתחיל ללכת דרומה כשהוא ממכר עצמו לרעשי הרוח ואדוות הגלים.

כשתום חוזר לנקודה ממנה החל את צעדת הבוקר שלו הוא מרגיש שהרהוריו הרחיקו לכת ובראשו דחף עז לחזור הבייתה. תום נכנס לחניון,פתוח את המכונית ואת תא המטען שלה מחליף בגדיו, שם את השמלה האדומה במעטפת הדואר החומה וחוזר לביתו.

הבית עדיין שרוי באפלולית בוקרה של שבת. בני הבית ישנים ואף אחד לא שם לב להעדרותו של תום. תום חוצה את חדר העבודה שלו ונכנס לחדר הארונות הצמוד אליו. מתוך ארון הבגדים הוא מוציא מזוודה שתכולתה הוכנה מראש לפני כמה ימים. מתוך המזוודה תום מוציא כפפות לטקס לבנות וחובש אותן על שתי כפות ידיו. תום מפשפש במזוודה ומוצא בקבוקון ירוק שמכיל נוזל שמנוני. הבקבוקון לא נושא שום סימני זהוי. מתוך המזודה תום מוציא חבילת פדי גזה ומסיכת מנתחים הארוזה באריזה סטרילית,חובש את המסיכה ועולה לחדר השינה.

בפתח חדר השינה תום מתעכב קמעה. הוא מסתכל על ליהי,אישתו, השרועה על המיטה המשותפת ישנה את שנתה. תום מוזג כמה טיפות לתוך פד הגזה ששלף מחבילת הפדים שבידו,ניגש לליהי שם את פד הגזה על אפה ופיה ומסיט מבטו אל רגליה השמנמנות שביצבצו מבין קצוות שמיכת הקיץ במקופלת ברשלנות על גופה . לרגע פירקסו רגליה של ליהי והיא נדמה כליל. תום יוצא מחדר השינה. סוגר אחריו את הדלת כשהוא מקפיד להחריש את מפגש הדלת עם משקוף הכניסה לחדר השינה. במסדרון תום מוציא מכיסו שקית ניילון שניתנת לאטימה באמצעות פס פלסטיק קשיח. מכניס לתוכה את פד הגזה אוטם אותה מנחה בכיס מכנסיו ושם פעמיו לחדרו של דן בנו. דלת חדרו של דן סגורה. תום פותח אותה חרישית ומציץ פנימה. לוקח לו כמה שניות להתרגל לאפלוליות החדר ולקור המזגן הפועל בו. תום רואה את דן מקורבל במיטתו בתנוחת עובר כשפניו של הקיר הנושק למיטתו. תום שופך מהנזול השמנוני לפד גזה חדש ששלף מהחבילה והצמיד לפיו ואפו של דן. לפתע: דן נשכב על גבו, תום מגביר את לחץ ידו על פניו של הנער שרגליו החלו לפרכס. כעבור כמה שניות פסק הפירקוס. תום הסתכל לעבר דלת חדרו של הנער וראה אותה פתוחה לרווחה וחשב לעצמו:"לא סגרתי את הדלת כשנכנסתי לפה?”

תום שיחרר את ידו מפניו של דן הזדקף ויצא למסדרון. דלת חדרה של בתו הייתה פתוחה ואור השמש נכנס לחדר מבעד לחלון הפתוח. היא שכבה על גבה מתנשפת קלות לגופה היו תחתונים לבנים שהבליטו,במעט, את שער ערוותה ושדיה הקטנים זזים לקצב נשימתה פיתמתיה הזדקרו מבעד לגופיה שלגופה ותום חש שעוד רגע כוחותיו אוזלים ושעליו למהר ולצאת מהחדר. תום הסיט מבטו אל עבר החלון הפתוח,כמי שמבקש לוודא שאיש אינו צופה במעשיו, ברישול שם את ידו ובה פד הגזה על פניה של הנערה ולפתע חש שהפחד אוחז, הוא קם ויצא מן המחדר,ירד לקומה התחתונה עבר במשרדו לקח את המזוודה מארון הבגדים ויצא מן הבית. בחדר המדרגות הכניס את פד הגזה לשקית ואטם אותה,השליך אותה למזודה נכנס למכונית שלו ונסע.

אוגוסט 1983 ברן שוויץ. תום שילם לנהג המונית יצא ממנה ונכנס לבניין המשרדים שבחזיתו עצרה המונית. הוא התיישב בלובי של הבניין פתח את מעטפת הנייר החום שהייתה בידו, עילעל בניירות ושלף מתוכם המחאה אחת. חתם עליה, החזיר את כל הניירת למעטפה החומה ועלה לקומה השנייה. בקומה השנייה,בקצה המסדרו,ן הגיע לדלת זכוכית שעליה הוטבעה:”La Clinic the Sexual' “. תום נעמד ליד דלת הזכוכית וכעבור מספר שניות הדלת נפתחה. תום ניגש לדלפק הקבלה שמול הדלת, הגיש לבחורה שעמדה שם את הדף הראשון מתוך ערימת הניירות שבמעטפה החומה. הפקידה עיינה במסמך והזמינה את תום להמתין בחדר ההמתנה. כעבור דקות ספורות הגיע לחדר ההמתנה גבר צעיר והציג את עצמו כהנס. הוא ביקש מתום להתלוות אליו. הנס ותום נכנסו לחדרו של הנס שם תום פשט את בגדיו ונשכב על המיטה כשהנס אוחז בידו עיפרון אלקטרוני,שחובר למחשב סמוך, וצייר על גופו של תום שדיים, חמוקיים נשיים וכן צייר ספק עיגול ספק אליפסה סביב איבר מינו של תום. כשסיים הנס את ציוריו תום התלבש ושניהם ישבו מול צג המחשב. תום ראה על הצג כיצד הוא יראה לאחר ניתוח שינוי המין. תום והנס העירו זה לזה מספר הערות ונעשו מספר שינויים בדמות שהוצגה על צג המחשב, התמונה נשמרה. תום מסר להנס את המעטפה החומה ואת ההמחאה החתומה והבטיח לחזור בדיוק בעוד שבוע לביצוע הניתוח.

מאי 2004 מדשאת בניין הסנט של אוניברסיטת MIT. טקס הבוגרים הסתיים זה עתה. הבוגרים,מלווים בבני משפחותיהם הגאים, החלו להתפנות מעל המדשאה המוריקה תמרה נשארה לשבת כל הכיסא בשורה הראשונה. הכיסא ששמור לבוגר שסיים בהצטיינות יתרה. לפתע ניגש אליה איש נמוך קומה שמן שחבש משקפיים שניראו גדולות מפני הבולדוג שלו. הוא נעמד מול תמרה ושאל אותה:”תמרה?” "כן" היא השיבה. האיש מסר לה מעטפה חומה סב על עקבותיו ונעלם במורד המדשאה. תמרה פתחה את המעטפה. היו בה כרטיס ביקור על שמה. כתובת של דירת מגורים בעיר ניו-יורק,כרטיס ביקור נוסף ובו כתובת של בניין משרדים בעיר ניו-יורק ושני מפתחות על האחד היה כתוב:”מפתח של הבית" ועל השני "מפתח מאסטר של המשרד".

כעבור שלושה ימים תמרה ירדה ממונית שנעצרה בחזית בניין המשרדים בהופיע בכרטיס הביקור שמסר הגוץ על מדשאת הסנט ב MIT. תמרה פנתה ללובי המעליות ועלתה לקומה ה- 30. כשנפתחה המעלית הייתה מולה דלת אחת ועליה היה כתוב “T Inc” בכתב כחול שהוטבע על דלת הזכוכית הגדולה. תמרה צעדה לעבר הדלת שנפתחה לעומתה כאילו משהו פקד עליה להפתח לכבוד המנהלת החדשה. כאשר נסגרה אחריה הדלת הופנו אליה מבטים תמהים של מספר עובדים שהיו במקום מנסים לתהות על קנקנה. תמרה הבחינה בסוף המסדרון,המרוחק ממנה כמה עשרות מטרים, בדלת עץ גדולה ועליה התנוסס שמה ומתחתיו הלגו של T Inc. תמרה פתחה את הדלת ונכנסה ללשכה. בצידה השמאלי היה משרד פתוח ומצידה הימני לובי ובו חדר המתנה מעוצב בטוב טעם. המזכירה,שהבחינה בתמרה, קמה ממקומה הציגה את עצמה אולם תמרה התעלמה ממנה נכנסה דרך דלת העץ השנייה למשרדה החדש סגרה אחריה את הדלת והתיישבה מאחורי המכתבת העץ שמלאה כמעט את כל חלל החדר. בצד ימין שלה היתה תיבת עץ ועליה היה הכיתוב:”דואר נכנס" לידה מכשיר טלפון. במרכז השולחן צג מחשב גדול ובצידה השמאלי של המכתבה מגירה נוספת, עשויה עץ זהה לזו הראשונה, ועליה הכיתוב:”דואר יוצא". תמרה עילעלה הניירות שהיו מונחים המגירת "הדואר הנכנס" ובלא להתייחס אליהם הניחה אותם במגירת הדואר היוצא. קמה ממקומה ועזבה את המשרד לביתה.

למחרת בבוקר שבה תמרה למשרד. חלפה על פני העובדים שברכוה לשלום ועל פני המזכירה שקמה ממקומה עת חלפה על פניה תמרה בלי לומר מילה. כך עשתה כל פעם שבאה למשרד.

תמרה לא הקפידה להגיע למשרד כל יום ופקדה אותו באופן ראנדומאלי לחלוטין. אף פעם לא השיבה למחוות השלום או הבוקר טוב של העובדים שעל פניה חלפה, מעולם לא ענתה לטלפונים השתתפה בישיבות או פגשה את לקוחות החברה. בכל פעם שבאה מגירת הדואר הנכנס הייתה מלאה בניירות וקלסרים ומגירת הדואר היוצא הייתה מלאה בניירות וקלסרים כשהניירות והקלסרים במגירת הדואר היוצא תמיד נשאו את חתימת ידה ומתחתיה הכיתוב:”מנכ"ל" ולידה חתימה נוספת ומתחתיה הכיתוב:”יו"ר מועצת נמהלים" למרות שאף פעם לא טרחה לעיין בתוכנם של המסמכים ובוודאי שלא לחתום עליהם. אף פעם לא מצאה סימן כלשהו שמי שהוא היה במשרד שלה  עת נעדרה ממנו.

היה זה אפריל 2006  כשתמרה יצאה ממשרדה ירדה ללובי הזמינה מונית ונסעה לכיוון ביתה. כמידי פעם ביקשה תמרה מנהג המונית לעצור ליד חנות כלי הנגינה שנמצאת מרחק של שני רחובות מביתה. תמרה,כמידי פעם, ניגשה לחלון הראווה הסתכלה על מערכת התופים שהוצגה בחלון השתהתה קימעה וצעדה לביתה ברגל.

הפעם החליטה תמרה לקצר את הדרך הבייתה דרך סימטא שחיברה בין הרחוב שבו חנות כלי הנגינה לרחוב המקביל לביתה. זו הייתה שעת ערב הסימטא הייתה חשוכה ואפלולית בשל הגשם שפסק זה לא מכבר. כשהגיע,תמרה, למרכז הסמטא פתאום התנפל עליה משהו מאחור, השכיב אותה על מרצפות הכביש הרטובות הידק את אחיזתו בראשה נשכב עליה והחל לחכך את איבר מינו בישבנה. תוך כדי כך ריתק אותה בכוח לכביש הרטוב ושלח ידיו אל בין רגליה על מנת לפתוח את מכנסיה. לפתע קם האיש והחל לצעוד לעבר הרחוב. תמרה,רטובה וסרוטה בפניה, התיישבה על הכביש הרטוב והצליחה להבחין בקוי המתאר של גופו של הגבר שתקף אותה לפני רגע. כשהדמות נעלמה ברחוב הסמוך,תמרה קמה וצעדה לביתה בצעדים מהירים, נכנסה למקלחת שטפה את גופה, חבשה את פניה וישבה לצפות בטלויזיה כשאיננה מצליחה לעצור את הדמעות.

בעקבות האירוע הזה החליטה תמרה לרכוש לעצמה מכונית ולהפסיק להסתובב ברחובות העיר ברגל. היא נגשה לסוכנות מכוניות,לא רחוק מביתה, באולם התצוגה נגשה לאחת המכוניות שחנתה שם ושטפה אותה בעיניה. סוכן המכירות מיהר לגשת אליה הוא הציע לה לתאר בפניה את הרכב ומעלותיו וכן הציע לה לקחת אותו לנסיעת מבחן. תמרה סירבה שלפה מארנקה את כרטיס האשראי שלה וביקשה לרכוש מכונית חדשה זהה לזו שבה התענינה. המוכרן ביקש,מתמרה, מספר פרטים,החתים אותה על מספר ניירות גיהץ את כרטיס האשראי ואמר לתמרה לבוא בעוד שלושה ימים לאסוף את רכבה החדש.

למחרת בבוקר תמרה התחברה לחשבון הבנק שלה וכתמיד ראתה שהסכום אותו גיהצה בכרטיס האשראי עבור המכונית החדשה הופקד בחשבונה מחשבון לא מזוהה. כך היה הדבר בכל פעם שתמרה הוציאה סכום כלשהו מחשבון הבנק שלה אותו סכום הופקד למחרת מאותו חשבון בלתי מזוהה.

ביום שני החמישי ביולי 2010 תמרה סיימה את עיסוקיה במשרד. בדרכה הבייתה ניגשה למזכירה שלה ואמרה לה:”בשבועיים הקרובים לא אהייה פה" ועזבה את המשרד. באותו ערב תמרה המתינה לטיסה 001 לתל אביב. תוך כדי המתנה חשבה לעצמה שאולי לא יהיה זה מעשה נכון לטוס לישראל אחרי הכל כבר למעלה מ 17 שנה שלא הייתה בארץ ואיש איננו מכירה.

לאחר הנחיתה בארץ תמרה אספה משדה התעופה בן-גוריון את המכונית השכורה שהמתינה לה ונסעה למלון הילטון בתל-אביב.

למחרת בבוקר תמרה נכנסה למכונית השכורה. על מושב הנוסע,שלידה, הניחה מעטפה חומה ובה מסמכים שונים. הוציאה מארנקה את מכשיר ה GPS והדליקה אותו. תמרה התניעה את המכונית הדליקה את המזגן והמתינה שמכשיר ה GPS יטען את מפות ישראל. כשהטעינה הסתיימה הקישה לתוך המכשיר את כתובת סניף בנק הפועלים בחולון בהתאם לכתובת שהייתה במעטפת המסמכים ובעזרת ה GPS נסעה לסניף הבנק. בסניף הבנק ניגשה תמרה ישר לחדרו של יחזקאל מנהל הסניף. היא דפקה על דלתו וכשהוזמנה להכנס התיישבה על הכיסא מול יחזקאל ואמרה:”תמרה" והושיטה לעברו את תיק המסמכים. יחזקאל עיין במסמכים השונים שהיו בתיק ובעודו עושה זאת תמרה הוציאה מארנקה דף נייר נוסף ובו פרטי חשבון הבנק שלה בניו-יורק. כשסיים יחזקאל לעיין במסמכים תמרה בקשה ממנו להעביר את כל הכספים בחשבון שאת פרטיו מסרה לו לחשבון הבנק שלה בניו-יורק ולסגור את החשבון הזה. יחזקאל הנהן בהסכמה,קם ממקומו ויצא מהמשרד. כעבור כמה דקות חזר למקומו,הניח לפני תמרה מספר ניירות וביקש שתחתום עליהם. תמרה חתמה וכשסיימה אמר לה יחזקאל שפעולת ההעברה תתבצע ביום העסקים הבא, ולאחר מכן יסגר החשבון. תמרה קמה ממקומה בלי לומר מילה ובטרם צאתה מהמשרד שמעה את יחזקאל אומר לה:”אני משתתף בצערך". תמרה יצאה מהסניף וחזרה להילטון.

כשהגיע לדלפק הקבלה בלובי של הילטון מסר לה פקיד הקבלה את מפתחות חדרה וצירף אליהם מעטפה לבנה ללא שם או כתובת ואמר שמשהו השאיר את המכתב פה וביקש למסור לה. תמרה לקחה את מפתחות החדר והמכתב ועלתה לחדרה. בחדר פתחה את המעטפה. בתוכה היה נייר לוגו של משרד עורכי דין והיה כתוב:”תמרה: עורך הדין לואופרוטר מבקש לראותך מחר בשעה עשר – בבקשה תגיעי”. המכתב היה חתום בחתימת ידו על עורך הדין ולידה חתימה נוספת. תמרה הכניסה את הנייר למעטפה הלבנה,שמה אותה בארנק שלה ויצאה מהחדר.

למחרת,בדיוק בשעה עשר, הגיע תמרה למשרדו של עורך הדין  לואופרוטר בתל-אביב. היא ניגשה לפקידת הקבלה ואמרה את שמה. הפקידה אמרה לה שעורך הדין לואופרוטר מיד התפנה והזמינה אותה לשבת. תמרה,לא אמרה דבר, ונשארה לעמוד שעונה על דלפק הקבלה למשך דקות ספורות. עורך הדין לואופרוטר יצא מחדרו ניגש לתמרה הושיט את ידו לעברה והזמינה לחדרו. לאחר שתמרה התיישבה במקומה ניגש עור הדין וסגר את דלת משרדו,התיישב על כיסאו והפטיר לעבר תמרה:”הוא רוצה לראות אותך" תמרה נעמדה במקומה "לא" היא אמרה פתחה את דלת המשרד ויצאה ממנו. תמרה הפנתה את גבה לדלפק הקבלה שמה את ידה על ידית דלת הכניסה ופתאום שמעה מאחורי גבה מישהו קורה בשמה.

תמרה הרגישה שלרגע דמה קופא בעורקיה. במשך כשתי שניות היא עמדה כשגבה לדלפק הקבלה וידה על ידית דלת הכניסה. כשהסתובבה הוא עמד שם הביט לעברה ושתק.

תום הישיר מבטו לעיניה הכחולות של תמרה. אט אט השפיל מבטו והתעכב על שדיה הקטנים, משם השפיל מבטו מטה ונעצר על מותניה הצרים וסקר את ירכיה בעניין. תמרה עמדה במקומה לא אמרה מילה. “מאז לא ידעתי אישה" אמר תום תמרה פתחה את דלת המשרד רצה לקצה המסדרון ובאמצעות מדרגות החירום ירדה ללובי של בניין המשרדים. ברחוב חלצה את נעליה ורצה למכונית השכורה, התניעה אותה ונסעה למלון.

“היום בלילה אני חוזרת הבייתה אני רוצה לשלם עבור החדר ותזמין לי מונית לעשר בלילה בבקשה" אמרה תמרה לפקיד הקבלה. "מה מספר החדר?” שאל הפקיד האדיב "619” השיבה תמרה. הפקיד התמהמה קצת מול צג המחשב ואמר לתמרה:”החדר שולם, מונית תמתין לך בשעה עשר בכניסה למלון וגם היא כבר שולמה" תמרה לא שמעה את המשך דבריו,אם בכלל אמר משהו, ניגשה ללובי המעליות ועלתה לחדרה.

תמרה נכנסה לחדרה כשהיא מאפשרת לדלת החדר להסגר בעצמה. היא ניגשה לחלון החדר והסיטה את הוילונות. בחדר שררה עלטה מוחלטת. לאחר שהתרגלה לחשיכה ניגשה תמרה לארון והוציאה ממנו את המזוודה שלה,שנארזה באותו בוקר, הניחה אותה ליד כיסא שידת האיפור, פשטה את בגדיה והניחה אותם על משענת כיסא האיפור בסדר לבישתם, תחתונים,חזייה מכנסים וחולצה.

תמרה נכנסה לחדר האמבטיה ושוב המתינה כמה שניות שעיניה יתרגלו לחושך. כשסיימה להתקלח עטפה עצמה במגבת לבנה,של המלון, פתחה את דלת חדר האמבטיה ולפתע: נשמעה נקישה בודדת בדלת. תמרה לא היססה פתחה את הדלת שמיד נסגרה אחרי דמות לבושה בבגדים כהים. תמרה קפאה על מקומה לפתע הרגישה שזוג ידיים מושט על עבר כתפיה ומתירות את אחיזת המגבת בגופה והיא עמדה עירומה בחושך מהססת, לא בטוחה בעצמה ולא אומרת מילה.

יד חמימה עטפה את מותניה ובעדינות הוליכה אותה אל המיטה שבמרכז החדר. תמרה נשכבה פרקדן במרכז המיטה ועצמה את עניה כשהיא קפואה על מקומה. בעוד עיניה עצומות חשה תמרה בשתי כפות ידיים חמימות מפלסות דרכן אל בין ירכיה. תחושם חום קלה עברה בגופה, בעדינות שתי הידיים פיסקו את רגליה ותמרה חשה שגוף חמים גוהר מעליה.

כעבור כמה דקות תמרה שמעה רישרושים בחדר. היא פתחה את עינייה וראתה בדרך לדלת הכניסה לחדר דמות לבושה שחורים שבגדיה מתארים בפירוט את קווי המתאר של הגוף הנתון בהם. תמרה התיישבה בבעטה במרכז המיטה ולאחר שהדלת נסגרה והדמות יצאה מן החדר חשבה לעצמה:”זה לא יתכן זה בדיוק אותו אחד מהסימטא בניו-יורק לפני כמה שנים". ובעודה חושבת קמה ממקומה לבשה את בגדיה לפי הסדר שהניחה אותם קודם לכן הושיטה ידה למתג החשמל, הדליקה את האור בחדר אספה את המזודה שלה וירדה ללובי המלון,שם המתינה לה המונית לשדה התעופה. בכניסה לטרמינל שלוש נעצרה המונית. תמרה פישפשה בתיקה אך נהג המונית היסה אותה ואמר:”לא צריך הנסיעה כבר שולמה" ותוך כדי כך הושיט לתמרה מעטפה קטנה בצבע אדום ובגודל של כרטיס ברכה. המעטפה הייתה פתוחה. תמרה לקחה את המעטפה יצאה מן המונית ונכנסה לבית הנתיבות. בבית הנתיבות הניחה תמרה את המזוודה שלה על הרצפה הכניסה שתי אצבעות למעטפה הקטנה ושלפה את תוכנה. היה זה כרטיס ביקור לבן ללא פרטים. תמרה הפכה את הכרטיס והספיקה לראות את המילים:”לא ידעתי..” ומיד השליכה את הכרטיס לפח האשפה והמשיכה בדרכה.

בצאתה מאולם הנכנסים ב JFK הזמינה תמרה מונית. כשנכנסה למונית ציינה תמרה את שם וכתובת חנות כלי הנגינה שנמצאת לא הרחק מביתה. כעבור שעה קלה תמרה יצאה מן המונית נעמדה מול חלון הראווה של חנות כלי הנגינה ונעצה מבטה במערכת התופים המוצגת שם כמי שמסתכלת על אהוב יקר בלתי ניתן להשגה.

שבועיים אחרי שחזרה לניו-יורק הגיע תמרה לראשונה למשרדה. כהרגלה חלפה על פני העובדים שכהרגלם ברכוה לשלום וכתמיד לא נענו. כשנכנסה ללשכה שלה,וכהרגלה, נעמדה המזכירה שלה על רגליה ובטרם נבלעה תמרה במשרדה רחב הידיים אמרה לה במזכירה שיש עבורה הודעה על המכתבה במשרד. תמרה ניגשה לארון הגדים שבמשרד, פשטה את חולצתה העליונה והתיישבה אל המכתבה. לפניה הייתה מונחת מעטפה בצבע אפור מטאלי על המעטפה לה היה שום כיתוב. תמרה הפכה את המעטפה ומתוכה נשר מפתח מחובר למחזיק מפתחות שצורתו כתוף מרים. תמרה הכניסה את שתי אצבעותיה ושלפה מתוך המעטפה ניר לבן עשוי קרטון קשיח. צידו האחד לבן ללא כל כיתוב. בצידו השני היה כתוב:

"תמרה,

קומה 34. חדר 1962

Tom”

תמרה קמה ממקומה, יצאה מהמשרד ניגשה ללובי המעליות,עלתה לקומה 34 נעצה את המפתח במנעול דלת מספר 1962 ונכנסה פנימה. היה זה חדר מבואה שבו מטבחון קטן, ספה אדומה מקטיפה שניכר כי הוזמנה במיוחד ונעשתה בעבודת יד, מקרר קטן ומתקן לקפה. בדופן שמימין לדלת היתה דלת נוספת עשויה עץ ועליה ריקוע בצורת מצילה. תמרה פתחה את הדלת וצעדה פנימה. האור בחדר היה מעט עמום. במרכז החדר עמדה מערכת תופים בדיוק כמו זו שבחלון הראווה של חנות כלי הנגינה. החדר עצמו היה מצופה בד שחור שהיה עשוי מחומרים קולטי רעש התיקרה והקירות עברו טיפול אקוסטי. מול מערכת התופים היה מסך LCD גדול מידות ומתחתיו מערכת שמע. בקיר הנגדי הייתה ספריה גדולה ובה דיסקים ו DVD מסודרים כחיילים במסדר המפקד. תמרה הרגישה שרגליה נעשות קלות. היא ניגשה למערכת התופים ועל הכיסא העגול,שהיה בדיוק בגובה הרצוי, היתה מונחת תעודת האחריות של מערכת התופים ועליה היה רשום:”Keith Moon Premier Drum Kit”. תמרה התיישבה על כיסא המתופף הרימה את מקלות התיפוף שהיו מונחים על תוף שבין רגליה בצורת צלב והחלה לחבוט בתופים. בתחילה בהססנות ואט אז בקצב הולך ומתגבר הולך ומתגבר.

כעבור שעה קלה קמה תמרה מכיסא המתופף וניגשה לחדר המבואה. על הספה האדומה ישב בחור בשנות הארבעים שלו. הוא קם לקראתה והציג את עצמו:”גיל קרנוביץ מורה התופים שלך" גיל הושיט לתמרה את כרטיס ביקור שלו ואמר לה:”מתי שתרצי אני לרשותך השיעורים שלך שולמו למפרע ל 25 השנה הבאות" וכשסיים את את דבריו הושיט לתמרה את ידו הימנית שלא נענתה. לרגע קפא גיל על מקומו אבל כשראה שעל פניה של תמרה מרוח חיוך רחב אמר לה:”משהו מאוד אוהב אותך" והלך.

לאט לאט הופעותיה של תמרה במשרדי החברה הלכו ותכפו. העובדים ומזכירתה די התפלאו על החריצות שפתאום מפגינה הבוסית הקרה. לא באמת עניני החברה היו בראשה של תמרה.

לבקשתה פתחו בחלקה האחורי של לישכתה דלת, שהובילה למסדרון צר שהתחבר ללובי המעליות. תמרה הייתה חומקת מהדלת הזו לחדר 1962 קומה 34 וככל שחלף הזמן מיומנותיה בנגינה על התופים הפליאו אפילו את גיל המורה המנוסה והחביב שלה.

בבוקרו של יום שני העשירי בינואר 2011 איש לא ציפה לראות את פניה החנוטים של תמרה במשרדי T Inc. היה זה יום שלג שרבים מתושבי ניו-יורק הסתגרו בביתם. כמידי יום חלפה תמרה על פני מזכירתה והסתגרה בלשכתה. כעבור כמה דקות צילצל הטלפון ועל הצג היה מספר הטלפון של המזכירה תמרה – ענתה. “עורך הדין לואופרוטר מבקש לדבר איתך" אמרה המזכירה. תמרה לא השיבה אך מיד שמעה את קולו של עורך הדין לואופרוטר בצידו השני של הקו. “מה שלומך תמרה?” הוא שאל והיא,לא ענתה. “יש לי הודעה להעביר אליך את ליד פקס?” שאל. “כן" אמרה תמרה והכתיבה לעורך הדין לואופרוטר את מספר הפקס האישי שלה. מיד בתום הכתבת המספר הניחה את שפורפרת הטלפון העריסתה והמתינה. חלפה דקה קלה ומכשיר הפקס החל לטרטר. שלושה דפים נפלטו ממנו הראשון נשא את הכותרת:”תעודת פטירה" ובפרטי התעודה,בנוסף לתאריך ומקום הפטירה,התנוסס השם:”תום המיל ז"ל". את הדפים שנפלטו מהפקס הניחה תמרה בתיבת הדואר היוצא. עזבה את המשרד וחזרה לביתה.

חודש ינואר עבר לו ואיתו סופות השלג. תמרה הגיעה,בבוקרו של יום, למשרדה וכאשר נכנסה ללשכתה,וכרגיל, קמה מזכירתה ממקומה אך בטרם עשתה,תמרה, צעד נוסף הפיטרה לעברה:”האישה הזו ממתינה לך". תמרה הפנתה מבטה לפינת ההמתנה במרכז ספת העור השחורה ישבה אישה. פניה מאופרים בכבדות שיערה אסוף בקפידה, ממחשוף שמלתה ניבטו זוג שדיים גדולים ולבנים כשלג, רגליה מסוכלות זו על זו וניכר בהן שאת צעירותן עברו זה לא מכבר. על גופה של האישה היתה שימלה אדומה ולה כתפיות צרות, מחשוף עמוק והשמלה צמודה לגופה של האישה מדגישה את קימורי גופה. גם אדמוניותה של השמלה ידעה ימים טובים יותר.

תמרה פתחה את דלת משרדה ובטרם סגרה אותה אחריה הפטירה בקול רם:”אני לא מקבלת אורחות" וסגרה אחריה את הדלת, ניגשה לדלת שבפאתי המשרד עלתה לקומה 34 לחדר 1962.

תמרה נעלה אחריה את דלת הכניסה. ניגשה לארון סרטי ה DVD ושלפה מתוכו DVD של להקת המי בהופעה חיה של אופרת הרוק טומי לונדון 1974. הכניסה את הדיסק לפיו הפעור של נגן הדיסקים, את חוגת העוצמה העבירה למחצית מהלכה, לחצה על כפתור Play התיישבה מאחורי מערכת התופים שלה הישירה מבטה לעמדת התופים המאויישת על ידי Moon the Loon ועל רקע סרט ההופעה הפליאה מכותיה במערכת התופים כשהיא עושה את תפקיד המתופף בחדר החזרות שלה והשאר בוקע ממערכת ההגברה של מישהו. של מישהו שמאוד אוהב אותה…